מפת האוֹצֵר – ראיון עם אוהד דסאו לרגל התערוכה שאצר למשה גרשוני

פורסם במקור במגזין שפיץ
אנחנו יושבים בבית קפה בקרויצברג, ומדי פעם עולים בראשי הבזקי ארכיון. גדלנו באותו בניין, ולמרות שלא היינו ממש חברים — הוא צעיר ממני בארבע שנים ובילדוּת הרי מדובר בנצח — אני נזכרת בקלוּת בעיניים הנוצצות ובחיוך השובבי. אבל אנחנו לא כאן לצרכי נוסטלגיה. אנחנו כאן כי אורי דסאו התפתח לאוצר מצליח, שכבר בתערוכה המשמעותית הראשונה שלו בברלין כבש פיסגה שרוב הקולגות שלו יכולים רק לחלום עליה.

שנתיים וחצי בברלין הספיקו לו כדי להיות חתום על התערוכה הראשונה של אמן ישראלי באחד מחללי האמנות החשובים בגרמניה, הנויה נציונל גלרי; ולא סתם אמן, אלא משה גרשוּני; ולא סתם חתום, אלא כאוצר-שותף של אודו קיטלמן, אחת הדמויות החשובות והחזקות בעולם האמנות הגרמני. "זה לעבוד עם שני גיבורים", הוא מודה אחרי מאמצי דיבוב. מתברר שהילד החמוד הפך לאינטלקטואל שלא ממהר להסגיר את רגשותיו.

גיבור #1: קיטלמן

דסאו הגיע לגרמניה אחרי עשור פורה בישראל, שבמהלכו מיצב עצמו כאחד האוצרים הצעירים המוערכים בארץ. הוא אצר בין השאר תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון עין חרוד, אבל החליט שהוא זקוק לשינוי. "הרגשתי שלא קולטים אותי, ושגם אם קולטים אותי, אני לא באמת רוצה להיקלט, להפוך לאוצר ישראלי במערכת הפוליטית של האוצרות בישראל. אני קורא לזה 'לעמוד בתור', ואולי לקבל מדי פעם את הפירורים שזורקים לילדים". הבחירה בברלין היתה טבעית: "כבר בישראל עשיתי דברים שמאוד קשורים לאמנות עכשווית גרמנית, וחוץ מזה די ברור שכדי להשתרג היום, ברלין זה המקום. כולם עוברים כאן". הוא התחיל להתעמק במה שהוא מכנה "ההקשר האוצרותי הגרמני", ובין השאר גילה עניין מיוחד באודו קיטלמן, שבכלל התחיל את דרכו המקצועית כאופטיקאי, אבל כיום מנהל את הנויה נציונל גלרי, האלטה נציונל גלרי ומוזיאון המבורגר בנהוף, וקשה להפריז במעמדו בסצנת האמנות.

הם הכירו באופן אישי בחטף כשקיטלמן ביקר בארץ ב-2010. ביקור גורלי, שכן במסגרתו ראה את התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה שרה ברייטברג-סמל לגרשוני במוזיאון תל אביב — והתאהב. אבל רק מאוחר יותר, בברלין, נפלה לידי דסאו הזדמנות להעמיק את ההכרות: "ערב אחד, באיזה פאב אחרי פתיחה, במצב של בישום קל או כבד, הרשיתי לעצמי לפנות אליו ולהתחיל לדבר איתו בצורה שגרמה לו להבין שאני בקיא בכל התערוכות שלו וגם העסקתי את עצמי בהחלטות שהוא קיבל בכל אחת מהתערוכות האלה". למחרת חלפה השפעת האלכוהול, ודסאו המשיך בנפתולי הקליטה בעיר החדשה.

כעבור כשנה, הצליח להגיע לפגישת עבודה עם קיטלמן, במטרה להציע לו תערוכה שלא היתה קשורה כלל לאמנות ישראלית. אבל לקיטלמן היה רעיון אחר: "כבר בתחילת השיחה הוא אמר שהוא חושב לעשות תערוכה לגרשוני בנויה נציונל גלרי. השתדלתי להראות לו שאני בקיא, שיש לי מחשבות מקוריות ושאני לא רק מדקלם את הקנון. חודש אחרי כבר היינו יחד בישראל".

גיבור #2: גרשוני

דסאו מדבר על גרשוני לא רק במונחים של אמן גדול, אלא במונחים של אישיות דגולה. "אין מישהו שמתעניין באמנות פרוגרסיבית בישראל שלא עובר דרכו. גרשוני הוא קונצנזוס. המילה קריירה היא קטנה מדי, זו יישות ללא רבב. בישראל הרי מדברים המון מאחורי הגב, הכל בקריצה, אבל לא במקרה שלו. היום אני כבר באינטימיות מסוימת איתו ואני יכול להבין למה. יש בו משהו שגורם לך מאוד לאהוב אותו".

מבחינה אמנותית מתאר דסאו "שני גרשונים": "יש את הגרשוני של שנות השבעים — אמן שפה מושגי, מאופק עד כמה שהוא יכול היה להיות, אבל יותר אנליטי, דקונסטרוקטיבי. ב-1980 הוא נשלח לייצג את ישראל בביאנלה וחוזר למשבר גדול, יוצא מהארון, עוזב את אשתו ואם שני ילדיו, וממציא את עצמו מחדש כצייר שהכי קל לקרוא לו ניאו-אקספרסיוניסטי. תוך כדי הוא מפתח מתודת עבודה מאוד מעניינת, של ציור עם הידיים בזחילה על נייר שמונח על הרצפה".

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

גרשוני אמנם נולד בישראל, אבל בעבר העיד שהשואה ניצבה במרכז התודעה שלו. ב-2003 נבחר לקבל את פרס ישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי הוא "הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, במימד היהודי, אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". גרשוני הודיע כי הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, ובג"ץ קבע כי לא ניתן להעניק לו את הפרס ללא השתתפותו בטקס. קשה שלא להיזכר באפיזודה הזאת בכניסה לתערוכה בנויה נציונל גלרי, כשנתקלים בכתובת באותיות ענק אדומות: "מי ציוני ומי לא". דסאו מספר שזאת היתה ההחלטה הראשונה שקיטלמן קיבל, עוד לפני שהזמין אותו להיות אוצר-שותף. "זו עבודה מ-1979, כלומר דקה לפני 'הגרשוני השני', שיושבת על קו התפר שבין שפה לציור. הכתובת הזאת מדברת לצופה. את נדרשת להחליט אם את ציונית או לא. זה אמור להזניק אותך לתערוכה עצמה, שמתמקדת יותר ב'גרשוני השני', משנת 1980 ואילך, שלדעתי הוא יותר מעניין. אבל זו הברקה, אחת מני רבות של קיטלמן".

המשך קריאה »


חצויים – צוק איתן והישראלים בברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

בין אם נשארתם הקיץ בברלין ובין אם נסעתם לביקור בישראל או אי שם, קשה היה להימלט מרוחות המלחמה ומהשלכותיהן השונות – רגשיות, פוליטיות, משפחתיות ואחרות. המרחק מההתרחשויות בוודאי הופך חלקים גדולים מההתמודדות לקלים יותר, אבל מצד שני מוסיף רבדים מורכבים אחרים. עבור חלק מהאנשים חוויית המלחמה מעלה שאלות לגבי הימצאותם בברלין או המעמד שלהם בה (כפי שאמר אחד המרואיינים לכתבה: "אשליית ה'קפצתי לרגע אבל אני עדיין בפייסבוק אז זה כאילו אני שם' לא שורדת ארוע כזה"); לאחרים מתחזקת או מתבהרת דווקא ההכרה שאינם רוצים לחיות בישראל. אם בקצה האחד ניצבים המתגייסים ל"הסברה" ומוכנים לשמש כשגרירי המולדת בכל שפה ובכל קבוצת פייסבוק, ובקצה השני אלה הנושאים עימם – ליטרלית או סמלית – שלט שעליו כתוב "אני מתבייש להיות ישראלי", נדמה שרבים הלכודים באמצע ומתמודדים עם תחושות סותרות או לכל הפחות אמביוולנטיות, גם מול ישראלים בארץ וגם מול בני שיח מקומיים.

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

 

מונה מירון, ישראלית שסיימה לאחרונה התמחוּת בבונדסטאג, נחשפה באופן אינטנסיבי במהלך המלחמה לנקודת המבט הגרמנית: "קל לי הרבה יותר להקשיב ולהבין אנשים עם דעות הפוכות משלי אם אני מרגישה שהם מודעים לשני הצדדים ומבינים את הבעייתיות שבכל הבעת עמדה נחרצת. מצד אחד ניסיתי לשתף את המשפחה והחברים בארץ במידע שהם לא נחשפים אליו בתקשורת הישראלית, ומצד שני, גם רבים מהגרמנים חשופים בעיקר לצד הפלסטיני. אני מנסה תמיד להראות למי שעומד מולי את הצד ש'חסר' בהסתכלות שלו על המצב ולפעמים זה יכול ליצור רושם שיש סתירות בדבריי. אני מנסה לדבר על הפער הזה ועל הבלבול שאני חשה, כדי להמחיש עד כמה קשה להיות מודעים לכל התמונה ולראות את כל הצדדים. שמתי לב שכשהפרטנרים שלי לשיחה באמת מקשיבים, הם נעשים מאוד שקטים והססניים בעצמם".

המשך קריאה »


נולד ליד שכם, מתמודד על ראשות עיריית ברלין: "ברלין היא המולדת שלי"

פורסם במקור במגזין שפיץ
יותר מכל דבר אחר, המפגש עם ראאד צאלח במשרדו המרווח והבוהק בקומה השלישית של בית הנבחרים של ברלין מגלם את חוויית הפער האדיר בין מדיה למציאות, בין סיפור שמדומיין אי שם עבורנו לבין אדם אמיתי שניתן לפגוש במרחק נסיעת אופניים. "האם ראש עיריית ברלין הבא יהיה פלסטיני?" זעקו הכותרות בתקשורת הישראלית, ובעקבותיהן החלו לרתוח גם קבוצות הפייסבוק והטוקבקיאדות. בשיחה עם צאלח (שבגרמנית כותבים את שמו Saleh ומבטאים אותו "זַאלֶה", במלרע) מתקבל הרושם שחלק גדול מהאמירות בדיונים האלה היה בלתי רלבנטי, אם לנקוט לשון עדינה.
אבל צאלח, רק בן 37 אך עם קילומטרז' פוליטי מאחוריו, מבין היטב מדוע ביקשנו לראיין דווקא אותו מבין המועמדים שהכריזו על רצונם להחליף את קלאוס ווברייט בראשות העיר הכי חשובה בגרמניה, כשהתפטרותו של האחרון תיכנס לתוקף ב-11 בדצמבר. הוא שמע כבר על ההתעניינות הגדולה בו בישראל ובקרב יהודים וישראלים בברלין, ולאורך כל השיחה הוא מבקש להרגיע, להרגיע, להרגיע. גם כשאנחנו שואלים שאלות פוליטיות "כלליות", צאלח משלב בתשובותיו אמירות שנועדו להבהיר את עמדותיו הליברליות ואת התנגדותו העזה והמוחלטת לגזענות בכלל ולאנטישמיות בפרט.
הוא נולד בכפר סבסטיה שליד שכם. כפי שיספר לנו לקראת סוף השיחה, כשנקבל ממנו רשות לחרוג מהפרוטוקול הגרמני ולגלוש לשאלות מעט יותר אישיות, לא נותרו לו זכרונות של ממש מחמש השנים הראשונות לחייו במזרח התיכון, וזיכרון הילדות המשמעותי הראשון שלו הוא משדה התעופה שנפלד.
אבל עוד נשוב לכך. כמהגרים רבים, הגיע אביו לגרמניה בחזקת "עובד אורח" (Gastarbeiter), במטרה לשלוח כסף הביתה, אך כשצאלח היה בן חמש היגרו גם האם ושמונת ילדי המשפחה לברלין.
צאלח הצעיר גדל ברובע שפנדאו שבמערב העיר, ועם סיום התיכון התחיל לעבוד בחברת מזון מהיר. בשלב מסוים החל ללמוד רפואה אך פרש, ועד מהרה הפך מעובד פשוט בחברת המזון המהיר למנהלהּ באיזור ברלין. במקביל הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) וגם שם ההצלחה שלו היתה מהירה. תחילה מילא שורת תפקידים ברובע הבית שלו שפנדאו, אך ב-2006 כבר נבחר לחבר בפרלמנט של ברלין וב-2011 מונה ברוב גדול ליו"ר סיעת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בפרלמנט ברלין, תפקיד שבו הוא מכהן גם כיום ושממנו הוא מקווה לזנק לכיסא ראש העירייה. כדי לעשות זאת הוא יצטרך לקבל את תמיכת רוב חברי ה-SPD בברלין בפריימריז שיתקיימו באוקטובר (מכיוון שווברייט התפטר באמצע כהונה, הבחירה במחליפו היא עניין פנים-מפלגתי).

"אני חילוני, ואני שמח שיש בגרמניה הפרדה בין דת למדינה" צילומים: בועז ארד

"אני חילוני, ואני שמח שיש בגרמניה הפרדה בין דת למדינה" צילומים: בועז ארד

המשך קריאה »


המעט שאני יכולה לעשות מרחוק

הפרויקט המדהים הזה של אחי האמיץ חן אלון וחבריו הישראלים והפלסטינים בתנועת לוחמים לשלום הוא הזדמנות כפולה בעיניי לישראלים שחיים בחו"ל: ראשית, זאת "ההסברה" הכי טובה שתוכלו למצוא – להראות לשכניכם ולחבריכם שיש גם ישראלים שעושים הכל כדי להגיע לשלום, ושיש גם שותפויות שלא מספרים עליהן במדיה. ושנית, למי שלמרות המרחק רוצים לתמוך באופן קונקרטי בפרויקט שנותן תקווה לשלום – אלה האנשים שלכם!

כמובן שגם למי שחי בארץ הקודש – זאת הזדמנות קונקרטית לתמוך ישירות בפעילות שבאמת עושה הבדל!

התמיכה שלכם יכולה לבוא לידי ביטוי או בתרומה או בשיתוף, או גם וגם כמובן. מהרו מהרו, נשארו עוד 70 שעות להגיע ליעד!

עמוד הקמפיין באינדיגוגו


 


נכנס להם ללב: קרדיולוג הילדים שמשאיר חותם במרכז הלב הגרמני

פורסם במקור במגזין שפיץ

כמו שתיכף תבינו, ד"ר שגיא אסא (42), קרדיולוג ילדים ומומחה לצנתורי לב מולדים התערבותיים, הספיק הרבה מאוד בשנתיים שבהן הוא נמצא בברלין. אבל יש עוד דבר אחד שהוא מקווה להספיק לפני שיחזור הקיץ עם משפחתו לישראל: להיות כאן בניתוח השתלת לב חדש לשירה איסכוב בת החמש, שמאושפזת כבר חצי שנה ב-Deutsche Herz Zentrum Berlin, המקום שבו בילה את רוב זמנו בעיר.

כתוצאה מסיבוך נדיר, וירוס פשוט של שפעת שבו לקתה לפני כשנה וחצי, הרס את הלב של שירה. היא הגיעה למצב בו הלב כבר לא תפקד, והיה ברור שהשתלה היא הפתרון היחידי. בישראל אין סטטיסטיקה לגבי זמן ההמתנה ללב של ילד, מכיוון שהמספרים קטנים מדי. אפשר לחכות שבוע או שש שנים. אבל לשירה לא היה זמן להמתין, וגם לא פתרון ביניים. למזלה, להוריה היה ביטוח בריאות פרטי, והיא הוטסה לברלין כדי לחיות בינתיים באמצעות ה-Berliner Heart, מכונת לב ריאה שהומצאה במרכז הלב הגרמני שבמתחם ה-Charité. המיוחד במכונה הוא ששירה יכולה לחיות איתה עד שיימצא לה הלב המתאים (הסטטיסטיקה האירופית עומדת על שנת המתנה), בעוד ששאר המכונות דורשות שתהיה מורדמת.

למרות שהמצב של שירה לא נגרם כתוצאה ממום לב מולד, תחום ההתמחות של אסא, הקשר בין הילדה המתוקה לרופא הישראלי עובר דרך כמה נקודות. אסא נשלח לכאן מטעם הארגון ההומניטרי "הצל לבו של ילד", שמתקיים מתרומות וטיפל מאז 1996 באלפי ילדים חולי לב במדינות מתפתחות. הארגון שולח צוותים רפואיים למדינות הללו, מכשיר צוותים רפואיים מקומיים במרכז הרפואי וולפסון בחולון ובמדינות עצמן, ומטיס ילדים לטיפולים בארץ. בימים אלה נמצא הארגון בשלבים מתקדמים של גיוס כספים להקמת מרכז לב לילדים ראשון מסוגו בארץ, ואסא הגיע להתמחוּת בברלין כמי שמיועד לנהל את חדר הצנתורים של המרכז החדש.

רפואת הלב הישראלית נחשבת אמנם למתקדמת, אבל המרכז הברלינאי הוא בליגה אחרת: בתחום שבו הטכנולוגיה מתפתחת כמעט מדי יום, עובדים כאן עם הציוד החדשני ביותר. מה שפורמלית יהיה מקובל במרכזים רפואיים בעוד כמה שנים, נמצא כבר כאן בשימוש. למעשה זהו אחד משלושת מרכזי הלב המובילים כיום בעולם (השניים האחרים בטורונטו ובבוסטון). לדברי אסא, הסיבה ששירה נמצאת בברלין קשורה גם בחזון הקמת מרכז לב לילדים בישראל. "אבא של שירה נמצא איתה כאן לבד, כל היום בחדר קטן, ואמא שלה בישראל עם שני האחים הנוספים. תפעול המכונה והפיקוח עליה דורשים המון צוותים, ואם יהיה מרכז מספיק גדול בארץ יהיו גם צוותים שיכולים לטפל במקרים מורכבים כמו המקרה של שירה".

"אם יהיה מרכז מספיק גדול בארץ אפשר יהיה לטפל גם במקרה מורכב כמו של שירה". ד"ר אסא ושירה צילומים: כפיר חרבי

"אם יהיה מרכז גדול בארץ אפשר יהיה לטפל גם במקרה מורכב כמו של שירה". ד"ר אסא ושירה צילומים: כפיר חרבי

אחוז אחד מהילדים נולדים עם בעיה כלשהי במבנה הלב. קצת פחות ממחציתם יצטרכו התערבות רפואית – ניתוח או צנתור. "בעבר רוב הילדים האלה נותחו", אומר אסא, "אבל היום יותר ממחצית המקרים אפשר לפתור בצנתור". מבחינת ילדים ומבוגרים כאחד מדובר בהבדל אדיר: "צנתור זו דקירה במחט ויום למחרת האדם בריא ויכול ללכת הביתה, בלי כאב או תופעות לוואי. ניתוח זה לפתוח את בית החזה, לנסר עצמות, מכונת לב ריאה – הסיכון הרבה יותר גבוה וההחלמה ממושכת".

המשך קריאה »


התקיפה בקרויצברג פגעה בעין של יוני יהב, אבל לא בתפישת העולם שלו

פורסם במקור במגזין שפיץ

ב-26 באפריל הופיעה בעיתונות הגרמנית ידיעה קצרה על כך שיום קודם לכן תקפו שישה צעירים פלסטינים בחור ישראלי ב-Graefestraße שבקרויצברג. כשבועיים לאחר מכן פורסמו ידיעות נוספות על המקרה, בעקבות הודעת המשטרה כי עצרה שלושה חשודים במעשה, שניים בני 17 ואחד בן 22. בכלי התקשורת הוגדר המקרה כתקרית אנטישמית, ולחלק מהידיעות (למשל באתרי הטאגסשפיגל והברלינר מורגנפוסט) אף הוצמדה תמונה מהגב של גבר יהודי מבוגר עם כיפה.

יוני יהב, בן 31, לא מזכיר בשום דבר את צילומי האילוסטרציה הללו. כמה שבועות לאחר המקרה, כשהפנים היפות שלו כבר החלימו כמעט לגמרי, אבל סימני המכות שחטף בכל זאת ניכרים עדיין בעינו השמאלית ומסביבה, אנחנו יושבים בדירה שמתחתיה הותקף, במתחם פנימי בחלק הדרומי של Graefestraße, בין Urbanstraße לפארק Hasenheide. איתנו יושבת גם רותם אריאב, בת 29, בת זוגו בארבע השנים האחרונות, שהיתה לצדו בעת התקיפה.

צילומים: בועז ארד

צילומים: בועז ארד

 

השיחה על המקרה לא קלה להם. לא רק בגלל הטראומה האישית, אלא גם משום שהם חוששים מהשטחה של מה שאירע, מקריאה של המציאות בשחור-לבן היכן שהם מזהים חמישים גוונים של אפור. ואכן, נדמה שגם תסריטאי מחונן לא יכול היה לכתוב את הביוגרפיה של יוני באופן שיסמל את המציאות המורכבת בצורה טובה יותר.
הוא גדל כאח הבכור מבין שלושה בבית מסורתי בירושלים, "אבא דתי שנולד בתימן ואמא אמריקאית שהיתה פחות מחוברת לדת, והם נפגשו איפשהו באמצע". ההורים לא היו פעילים פוליטית, אבל "תמיד היתה עמדה מאוד ברורה לגבי עניינים מוסריים וחברתיים". המודעות הפוליטית שלו עצמו החלה לנבוט בתיכון, אחרי שהשתתף במסע לפולין. "זה יצר אצלי משבר, הרגשתי שהיה פער בין איך שאני קראתי את ההיסטוריה לבין מה שקיבלנו כהכנה לסיור ובסיור עצמו. אני זוכר חברים מהשכבה מדברים בלהט על כך שיהודים צריכים לעמוד על שלהם ולהתגונן, והחיבור לשירות הצבאי, והצעדות עם הדגל… זה יצר אצלי איזשהו דיסוננס, שגרם לי להתחיל לחשוב באופן ביקורתי על הצבא ועל החברה הישראלית".

המשך קריאה »


"לישראלים יש פוטנציאל לעשות שינוי בקולנוע הגרמני" – ראיון עם ניקולה גלינר, מנהלת פסטיבל הקולנוע היהודי של ברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

בעוד פסטיבל הסרטים הישראלי של ברלין עושה את צעדיו הראשונים, פסטיבל הסרטים היהודי הוא כבר מוסד ותיק בעיר – וחוגג השנה עשרים שנה להיווסדו. ניקולה גלינר, ילידת 1950, הגיעה לברלין ב-1970 כדי ללמוד צילום. "הרעיון היה לעשות את הקורס ולחזור ללונדון", היא מספרת, "אבל נשארתי".

"בשבילי ישראל זו מדינת הקולנוע". ניקולה גלינר

"בשבילי ישראל זו מדינת הקולנוע". ניקולה גלינר

ב-1995 יזמה את פסטיבל הסרטים היהודי ביחד עם בני הזוג אריקה ואולריך גרגור, מייסדי קולנוע ארסנל ודמויות מרכזיות בסצנת הקולנוע הברלינאית. "חשבנו בהתחלה שזה יהיה אירוע חד פעמי, אבל זו היתה הצלחה גדולה. אנשים היו כל כך מוקסמים, שזה פשוט הלך וגדל".

לפסטיבל מתקבלים רק סרטים שקשורים מבחינה תוכנית כלשהו ליהדות, ולמרות זאת ההיצע אינו קטן בכלל. "השנה הוגשו לנו יותר ממאתיים סרטים, וכמובן שנאלצנו לאכזב חלק מהאנשים" אומרת גלינר, "תהליך הבחירה לא פשוט. אם היה לנו תקציב גדול יותר היינו מקרינים פי שניים סרטים".

מטבע הדברים, הקולנוע הישראלי תופס חלק לא מבוטל מהפסטיבל. גלינר נוסעת לארץ פעמיים בשנה – לפסטיבל הקולנוע בירושלים ולפסטיבל הקולנוע בחיפה (שבינו לבין הפסטיבל בברלין מתקיים שיתוף פעולה הדוק), והיא מלאת התפעלות מהכישרונות הרבים בתעשייה הישראלית: "תמיד חשבתי שלקולנוע הישראלי יש פוטנציאל גדול, גם לפני שהוא נהיה כל כך מפורסם. היוצרים הישראלים טובים בסרטים קצרים, בדוקומנטרי, בפיצ'רים… בכלל, בשבילי ישראל זו מדינת הקולנוע. יש סינמטקים מקסימים, ואתה מרגיש שהאנשים פשוט אוהבים קולנוע. בישראל יש 14 בתי ספר שאפשר ללמוד בהם קולנוע, בעוד שבברלין, שיש בה בערך חצי מהאוכלוסייה של ישראל, יש בקושי שלושה".

היא עוקבת גם אחרי יוצרי קולנוע ישראלים שפועלים בברלין ובאופן מפתיע מעריכה שהשפעתם על התעשייה המקומית תלך ותגדל. "יש לישראלים פוטנציאל אדיר לעשות שינוי בקולנוע הגרמני. הם יצירתיים בצורה שונה ועושים סרטים אחרים ומעולים".

לדבריה, בשונה מפסטיבלי קולנוע יהודיים אחרים בעולם, הקהל של הפסטיבל בברלין מורכב ברובו מלא-יהודים. "יהודים שמגיעים מהשוק האמריקאי נדהמים מהקהל, כי פסטיבל סרטים יהודי באמריקה זה בעיקר אירוע ליהודים". האם הקהל המקומי מבדיל בין "ישראלי" ל"יהודי"? "זה אכן מבלבל עבור הרבה גרמנים, להבין שלא כל הישראלים יהודים ולא כל היהודים ישראלים. אני תמיד צופה בסרט מתוך מחשבה על הקהל הלא-יהודי. אם זה סרט שמדבר מעל הראש של הקהל אין טעם להקרין אותו. גם סרטים על אנשים מפורסמים בישראל שכאן אף אחד לא שמע עליהם, למשל, זו בעיה. אבל יש גם יוצאי דופן. הסרט על סטפן בראון שהוקרן באחד הפסטיבלים שלנו הוא דוגמא לסיפור נפלא שאתה לא צריך להיות ישראלי או יהודי כדי להבין. זה סיפור אוניברסלי".


מרקליזם: איך הפכה אנגלה מרקל מאדם לתופעה

פורסם במקור במגזין שפיץ
כמעט חודש אחרי הבחירות, השיחות על הקמת הקואליציה החדשה של גרמניה מתנהלות להן די בעצלתיים, בלי הדלפות מניפולטיביות ובלי תרגילים מלוכלכים. אחרי הכל, לכולם ברור מי המנצחת הגדולה של הבחירות האלה, וברור גם שהיא תנהל את העניינים בדיוק כמו שהיא רוצה, כפי שעשתה בשמונה השנים האחרונות.

בסך הכל בת 59, ואנגלה מרקל כבר בפתחה של הקדנציה השלישית שלה כקנצלרית גרמניה, אחרי שזכתה ברוב מרשים ביותר (41.5%) בבחירות ב-22 בספטמבר. ההצבעה אמנם היתה מפלגתית, אך לאיש אין ספק שמיליוני הגרמנים שבחרו ב-CDU בחרו למעשה במרקל.

איור מיוחד לשפיץ: מעין ענוים

איור מיוחד לשפיץ: מעין ענוים

שמה מוזכר כעת בנשימה אחת עם שני פוליטיקאים גרמנים מיתולוגיים, שכיהנו תקופות ממושכות כקנצלרים מטעם ה-CDU: קונרד אדנאואר, שהנהיג את גרמניה במשך 14 שנה, מ-1949 ועד 1963; והלמוט קוהל, שכיהן כקנצלר במשך 16 שנה, הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר אי פעם, בין 1982 ל-1998. אולם מרקל מתייחדת מהשניים האלה לא רק משום שהיא אישה – הקנצלרית הראשונה בתולדות גרמניה; ולא רק משום שגדלה במזרח גרמניה; ולא רק משום שנולדה אחרי תום מלחמת העולם השנייה; אלא גם משום שהצליחה לברוא סוגה מנהיגותית פוליטית חדשה וייחודית כל כך, עד שזכתה למושג שיוטבע על שמה: מרקליזם (Merkelismus בגרמנית).

מהו מתכון ההצלחה של האישה החזקה באירופה? האם זוהי פרגמטיות נבונה ורגישה לרחשי הציבור, זגזוג רעיוני נטול חזון שכל מטרתו שימור הכוח הפוליטי, או אולי שילוב של השניים? כדי לנסות ולרדת לפשרו של של "עידן המרקליזם" והשלכותיו הנלוות על הפוליטיקה הגרמנית, נפגשנו לשיחה בשש עיניים עם העיתונאי המוערך כריסטיאן בוהמה (Böhme), כיום עורך פוליטי בטאגסשפיגל, ועד 2010 העורך הראשי של היודישה אלגמיינה.
אז מה הסוד שלה? "אמנם היה די ברור שמרקל תנצח שוב, אבל לא הערכנו כמה עוצמתי יהיה הניצחון, כמה אמון יש לגרמנים בהנהגה שלה. רוב אזרחי גרמניה לא מרגישים כמעט את המשבר הכלכלי הקשה באירופה, והם זוקפים זאת במידה רבה לעבודה הטובה של מרקל. היא פתוחה, יודעת להתגמש, להיות פרקטית ופרגמטית. היא איננה שמרנית אמיתית, אפשר אפילו לומר שהיא סוציאל-דמוקרטית במהותה. הרבה אנשים סבורים שהיתה יכולה להיות באותה מידה מנהיגת ה-SPD. היא יודעת לזהות מה חשוב לאנשים, יש לה סנסורים מאוד חדים. ואחרי שהיא מזהה את הסוגיות החשובות, היא גם מצליחה לנכס אותן לעצמה. זה מה שהיא עשתה למשל לירוקים עם סוגיית הכורים הגרעיניים. הירוקים חשבו שאחרי האסון בפוקושימה הם יקטפו את הפירות הפוליטיים, אחרי שנים שבהן שאלות האנרגיה היו כרטיס הביקור שלהם. אבל מרקל ניכסה לעצמה את הנושא של סגירת הכורים הגרעיניים, והשאירה אותם נטולי אג'נדה, בלי הדגל המרכזי שלהם. הם ניסו לאמץ נושאים חדשים, כמו העלאת מיסים, אבל הבוחרים לא קנו את זה. דבר דומה מתרחש עכשיו עם שכר המינימום. בעבר שכר מינימום היה טאבו ב-CDU, אבל כעת מרקל הכירה בחשיבות העניין, ויש סיכויים גבוהים שתמיכה בנושא תהיה חלק מהשותפות הקואליציונית המסתמנת עם הסוציאל-דמוקרטים. החוכמה היא, שהיא מצליחה גם להעביר הכל בתוך המפלגה שלה, כלומר בקרב השמרנים האמיתיים. ובאמת, מי יעז לעמוד מולה אחרי הניצחון המזהיר שברור שכולו נזקף לזכותה? מי יתנגד כשהיא תאמר שכדאי לחוקק חוק שכר מינימום? אין אף אחד כזה. למעשה, זה אחד האתגרים המרכזיים של ה-CDU לשנים הקרובות, כי בסביבה של מרקל לא נשאר אף מועמד או מועמדת שיכולים לרשת את מקומה בבוא העת. אף לא אחד".

מנכסת אג'נדות. כרזת הבחירות של מרקל

מנכסת אג'נדות. כרזת הבחירות של מרקל

המשך קריאה »


מקום משלהן

פורסם במקור במגזין שפיץ

זמן קצר אחרי שאיה נח (38) נחתה בברלין, בנובמבר 2010, נדמה היה לה שעשתה טעות איומה. "הייתי לבד, והיה קר נורא, ולא הבנתי מה הולך. למזלי גרתי בהתחלה בסבלט עם עוד ארבע שותפות, אז היה לי עם מי להחליף מילה, אבל זו היתה דירה בבניין שהיה פעם מפעל, וקפאנו כל החורף". קצת פחות משלוש שנים אחרי, בבית קפה נחמד ביום קיץ נהדר בקרויצברג, הדברים נראים אחרת לגמרי. איה נשמעת כמי שמצאה את מקומה, ככל הנראה גם בזכות "המקום", מרחב לתרבות יהודית חילונית בברלין שהקימה לאחרונה עם עוד שתי שותפות.

היא נולדה בתל אביב וגדלה ברעננה, בבית "מאוד מאוד חילוני", כהגדרתה. "את אמא שלי כל דבר שקשור ליהדות מכניס ללחץ. זה נראה לה טיפשי, בזבוז זמן". בעקבות חברויות שנרקמו בצבא עם דתיים, החלה להתעניין מעט ביהדות. "בשלב מסוים אמא שלי, אולי מתוך דאגה שאחזור בתשובה, הפנתה אותי לבית מדרש 'קולות', והצטרפתי לקבוצה שעסקה בשאלות של זהות. הקבוצה הזאת היתה משמעותית בשבילי, כי עסקנו בטקסטים תלמודיים ואחרים, ופתאום הבנתי כמה אני בורה, כמה הסוגיה של אמונה באלוהים היא לא העניין, ואיך הטקסט הזה קשור אלי ויכול באמת לתת הסתכלות אחרת".

בחייה המקצועיים עסקה איה בחינוך בלתי פורמלי, בעבודה עם בני נוער ובליווי צעירים בשנת שירות. במקביל, נמשכה לנושא איכות הסביבה, ולאחר שהשתתפה בתוכנית מנהיגות סביבתית של מרכז השל לקיימות, החלה להעביר הרצאות וסדנאות בנושא. "התחושה שלי היתה שאני מדברת סינית לאנשים – 'יש מלחמה ואת מדברת איתנו על הפרדת אשפה?'. הרגשתי שאני עבד של שכר הדירה מצד אחד, ומצד שני שהנושאים שמאוד קרובים ללבי נתפשים כמשהו מאוד שולי. בדיעבד אני מבינה שהייתי מאוד מותשת מתל אביב, מהמאבק על כל דבר – כמעט דורסים אותך על האופניים, בתור כולם צועקים, והכל דחוף, לחוץ ומטורף. גרתי גם תקופה בקיבוץ רבדים ומאוד אהבתי את זה, אבל להישאר שם לא היה ריאלי מבחינה כלכלית. אין כמעט בתים להשכרה ומחירי הנדל"ן בשמיים". חבר שידע שיש לה אזרחות גרמנית, הציע לה לנסות את ברלין, ואחרי ארבעה חודשים היא נחתה כאן.

ההתחלה, כאמור, לא היתה קלה. כחלק מניסיונות ההתאקלמות, היא הקימה קבוצת לימוד של פרשת השבוע בבית הכנסת בפרנקלאופר. "כל שבוע הייתי יושבת ומחפשת חומרים מעניינים באנגלית, כי הרעיון היה ללמוד בחברותא גם עם יהודים-גרמנים. היתה היענות, אבל מסיבות שונות זה נפסק אחרי זמן מה, ותקופה ארוכה ביקרתי בבית הכנסת באורניינבורגר. היה לי כיף, אבל גם חשתי תחושת זרות גדולה".

ואז, בביקור האחרון שלה בישראל, בשיחה עם זוג חברים על נושא החיבור ליהדות, הם הציעו כבדרך אגב שתקים בית מדרש בברלין. "הרעיון מאוד מצא חן בעיניי, וכבר ישב לי בראש כשהשתתפתי בסמינר מנהיגות יהודית עם נציגים מעשרים מדינות שנקרא Shift in Thought, Shift in Action. אחת ההרצאות היתה על התנהלות עסקית בראי הסיפור המקראי, וכששמעתי את האופן שבו המרצה יישם את הפילוסופיה היהודית על נושא כה אקטואלי, אמרתי לעצמי: 'הנה, זה מה שאני רוצה'. שם פגשתי גם את יעל שלזינגר ואת רפאלה אוסקר. דיברתי איתן על הרעיון, שהיה מאוד גולמי, והן מאוד רצו להצטרף כי גם הן חיות בברלין ועסוקות בנושאים האלה. יעל היא יהודייה גרמנייה מברלין, שההורים שלה הכירו בזמן ששהו בקיבוץ בישראל. היא והמשפחה שלה מאוד פעילים בקהילה היהודית. רפאלה היא במקור מקרואטיה, גדלה בהרבה מאוד מקומות בעולם, ולמדה בתוכנית לימודי יהדות של Paideia בשוודיה. התחלנו להיפגש, והחלטנו להקים את 'המקום'".

השילוב בין השלוש – איה הישראלית, יעל היהודייה גרמנייה, ורפאלה שאינה יהודייה כלל – מסמל במידת מה את קהל היעד הרחב ש"המקום" מעוניין לפנות אליו: "הדלת פתוחה באמת לכולם", אומרת איה, "כל מי שתרבות יהודית מעניינת אותו. בקהילה היהודית בברלין מכירים בכך שיש בעיה. רוב בתי הכנסת ריקים. אנחנו רוצות שאנשים ירגישו שייכות ל'המקום' ויזהו את עצמם איתו, שיהיה פעיל וחי. היינו רוצות רוצה שתהיה התחדשות יהודית חילונית. התחושה שלי היא שגם הגרמנים מאוד מסתקרנים. כמות הגרמנים שמדברים עברית שוטפת, נסעו לישראל, עומדים לנסוע לישראל, חיו שנה בישראל, התגיירו – מדהימה אותי. אני מניחה שזה גם קשור בהיסטוריה המרה המשותפת שלנו".

יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח. צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר

יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח באירוע הפתיחה של "המקום". צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר

המשך קריאה »


יריד וינטג' חד-פעמי וחנויות וינטג' לכל השנה

זה פוסט שהתכוונתי לכתוב לפני יותר משבוע, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילי. אז אמנם אין לי זמן ואנרגיה לכתוב אותו באופן מושקע, אבל בכל זאת חבל לי שתפספסו: במסגרת שבוע האופנה בברלין יתקיים בסוף השבוע הזה (7-6 ביולי), יריד וינטג' בשם Toast & Jam. מסתבר שזאת הפעם השלישית שהוא ייערך, אבל משום מה אני למדתי אודותיו רק השנה.

 

יריד וינטג' ברלין אופנה

 

יש לי תקוות גדולות לגביו (שהשנה לא יתמששו משום שאני עדיין בתל אביב), בין השאר כי הוא נולד כתוצאה משיתוף פעולה של כמה גופים מעולים: שוק Nowkoelln, שוק היד השנייה החביב עלי בברלין כולה, שנדמה לי שאפשר כבר לומר היום שיותר ממחצית הארון הנוכחי שלי הגיע ממנו; המגזין המצוין (באנגלית) Exberliner, תחנת הרדיו האהובה עלי בעיר FluxFM ורשת הסופרים הטבעונית Veganz, שהיא אמנם יקרה ביחס לסופרים אורגניים אחרים, אבל יש לי כבוד לאג'נדה שלה.

 

היריד יהיה פתוח בשבת, 6 ביולי, בשעות 22:00-12:00 (תצוגת אופנה וינטג'ית תתקיים בשעה 19:00), ובראשון, 7 ביולי, בשעות 19:00-10:00, ומבטיחים שיש סחורה גם לגברים (וגם אקססוריז, הלבשה תחתונה ומשקפיים). כניסה: 3 יורו.

כתובת:
Heimathafen Neukölln
Karl-Marx-Straße 141
12043 Berlin-Neukölln

דף היריד בפייסבוק

ספרו איך היה!

וחוץ מזה, לכבוד (קידום) יריד הוינטג', Exberliner ביקשו מפשניסטות ברלינאיות (טוב, נו, אף אחת לא ברלינאית במקור, אבל כמה כאלה כבר יש) לענות על כל מיני שאלות, ומה שמעניין מבחינתנו כרגע זה התשובות שלהן לשאלה "מהם השווקים/חנויות וינטג' המועדפים עלייך בברלין".

כריסטינה קורטה, עיתונאית אופנה בת 34, אוהבת את Soeur בפרנצלאואר ברג, כי יש שם את מותגי הבוהו הצרפתיים האהובים עליה; את Veist Kleiderschrank בנויקלן, כי "יש שם פריטים באמת מיוחדים, מורסצ'ה ועד תיקים מבית מלאכה קטן בשטוטגרט"; ואת Das Neue Schwarz במיטה (Mitte) , שם היא מוצאת פריטים של מותגי על.

אימקה הילה, המייסדת והמעצבת בת ה-30 של מותג ההלבשה התחתונה November, אוהבת את Lunettes (סניפים בפרנצל', במיטה ובקרויצברג), בגלל המשקפיים ומשקפי השמש הנהדרים לדבריה; ואת Garments (סניפים בפרנצל' ובמיטה) ו-Cash (מיטה).

פרידריקה צנר, יועצת במשרד יח"צ שמתמחה באופנה (וסליחה מראש אם לא הבנתי את הטייטל לאשורו), בת 28, ממליצה על Sing Blackbird בקרויצקלן, בזכות אוסף התכשיטים ופריטי המעצבים; ועל חנות פופאפ סקנדינבית ב-Torstrasse בשם Trendsales.

 

מוזמנות ומוזמנים להוסיף המלצות בתגובות. תבלו.

 


« העמוד הקודםהעמוד הבא »