אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

יש הרבה סטריאוטיפים בקשר לגרמנים. נו, אתם כבר יודעים: דייקנים, לא-גמישים (אם למדת להיות מנקה רחובות רחבים, אין סיכוי שתתקבל לעבודה כמנקה רחובות צרים), פורמליים (עם מי שאינו חבר קרוב יש לדבר בגוף שלישי רבים) וכו'. בקיצור: נון-אל"ף-צדיק-יוד-מם סופית.
כמו עם סטריאוטיפים, במבט מקרוב את מוצאת שלעתים הם נכונים ולעתים לא. מצד אחד המורה בקורס גרמנית הבהירה שאיחור של שלוש דקות הוא בכל זאת איחור, ומצד שני לא פעם ולא פעמיים ראיתי שעון רחוב או שעון כנסייה דו כיווני שבכל אחד מצדיו השעה שונה. מצד אחד רוב הצעירים מדברים היום בגוף שני יחיד זה לזה, גם אם הם זרים גמורים, ומצד שני אם למדת להיות מנקה רחובות רחבים, באמת שאין סיכוי שתתקבל לעבודה כמנקה רחובות צרים.
יש כמובן פערים תרבותיים ומנטליים ענקיים בין גרמניה לישראל, גם אם לעתים ההשוואה בין ברלין לתל אביב מצמצמת אותם בצורה ניכרת. אבל קבלו את זה על תקן "איטס א דיפרנט מנטליטי": נועם, בני בכורי, תלמיד כיתה ב', כולה בן שבע וחצי, יוצא מחר לטיול כיתה של ח-מ-י-ש-ה ימים.


החבוב הזה? לחמישה ימים?! כמה שעות לפני שעת השי"ן

המשך קריאה »


אף אחד עוד לא מת מקצת יידישקייט (שיט, בעצם כן)

כבר כתבתי כאן כמה אני אוהבת את לחמי הבריאות הגרמניים, אבל מה לעשות שלפעמים לחם הוא לא רק לחם. ככל שהגרמנית בפיהם של ילדיי משתבחת, כך מתגבר הצורך הבלתי נשלט שלי לשמור על רכיבים מישראליותם. זה מתחיל מהחוק הבל יעבור שבבית מדברים רק עברית (שחר: "אבא, תצייר לי פוליציסט". אני: "אתה מתכוון שאתה רוצה שאבא יצייר לך שוטר?") וגולש לאחרונה לכיוון המטבח (האם נגיע למצב שאדרדר עד כדי לקחת אותם להפעלות לילדים בעברית הצצות כאן לאחרונה? ימים יגידו).

חלות ברלין

זה טעים כמו שזה נראה

המשך קריאה »


פרופורציות בלחמניה

אני עסוקה בימים אלה במחשבות על עתידי המקצועי. לא שיש כאן משהו חדש, מהיום שבו עמדתי על דעתי אני עסוקה במחשבות על עתידי המקצועי. או ליתר דיוק מאז חופשת הקיץ של כיתה ח' שבמהלכה משה (במלעיל), הבעלים של חמשוש (גם במלעיל), נאות לתחנוניי להעסיק אותי כמלצרית למרות גילי הפעוט, עבודה שבגינה הדביקו לי אחיי כעבור משמרות ספורות את התואר האלמותי "מיס קובה" (בסגול), על שום ניחוחות הטיגון שהפכו לעורי השני באותו קיץ.


נקניקיות ברלין

זה לא סוס

המשך קריאה »


ברלין שולטטתתת!

כשהתחלתי את התחקיר לקראת המעבר לברלין (חיי הם למעשה רצף תחקירים), הגעתי שוב ושוב לאותן שתי מילים: אילן וייס. או אולי ארבע מילים: הניוזלטר של אילן וייס. וייס, ישראלי שחי כאן כבר הרבה מאוד שנים, הוא סוכן ביטוח שמחזיק על כתפיו גם את מוסד "השולחן הישראלי" (מפגש חודשי, טרם הספיקותי). זה התחיל בכלל מגלויות שהיו מיידעות את הישראלים על מפגשי השולחן. אחר כך עברו לאימיילים, ואנשים ביקשו שאם הוא כבר שולח את ההודעה על המפגש, אם אפשר גם להודיע על רהיטים למכירה או שיעורי פסנתר בעברית. כך נולד הניוזלטר, שוייס טיפח בהתנדבות. לפני כשנה בערך הפך הניוזלטר הפידיאפי לאתר ישראלים בברלין.

אלא שהרבה ישראלים חלפו בשרוולי אייר ברלין מאז ימי הגלויות. אולי אני כמו אישה הרה שמגלה פתאום שכולן מסביבה בהריון, אבל בכל זאת נראה לי שגם באופן אובייקטיבי הנוכחות של ברלין במדיה הישראלית קיבלה תנופה רצינית. כל מוסף שמכבד את עצמו כבר הכין לפחות שתי כתבות על תופעת הישראלים בברלין (בדרך כלל הן מתמקדות באנשים מתחת לגיל שלושים שחיים עם שותפים בנויקלן ואין בהן זכר לקהילה גדולה של משפחות עם ילדים שחיות מחוץ לסצנת המועדונים), וגם ברשת יש יותר ויותר תכנים שקשורים לישראלים בברלין (למשל קבוצת ישראלים בברלין בפייסבוק, שנראית יותר תוססת מהאתר שמבוסס על הניוזלטר המיתולוגי, הבלוג של כתב חדשות 10 אילן גורן, הבלוג של כתבת לאשה שלומית לסקי).

היוזמה האחרונה שנתקלתי בה שייכת למדריך הטיולים יואב ספיר,  שהקים את האתר "שלום ברלין – השאלון", שמבוסס על רעיון פשוט ויפה: שאלון זהה לישראלים שחיים בברלין. מכיוון שאני חובבת פורמט השאלון, ובסתר לבי תמיד קיוויתי שמישהו יתעניין בתשובותיי, נעניתי בשמחה.

shalom berlin


עונת הציפייה

מסתבר שפישלנו. בזמן שחגגנו אתמול בשאננות נר חמישי של חנוכה, שרים עם חברינו הישראלים שירי חנוכה בהתלהבות יתרה ובטוחים שמילאנו את מכסת המסורת העונתית המצופה מאיתנו כהורים גולים (ארבעה סוגי לביבות!), היה זה גם יום ראשון הראשון של תקופת הAdvent ("הציפייה"), שבו היינו אמורים להניח מגף מחוץ לדלת הכניסה לביתנו על מנת שניקולאוס (שהוא לא סנטה קלאוס, אבל עוד לא ברור לי בדיוק מי הוא כן) ימלא אותו בממתקים.


חנוכה ברלין

חנוכיה לא תקנית


המשך קריאה »


מחשבות מסתעפות

אחת המילים האהובות עלי בגרמנית היא המילה "oder". המשמעות המילונית הפשוטה שלה היא "או". "Links oder Rechts" זה "שמאל או ימין". אבל אני אוהבת אותה כשהיא ניצבת בסוף המשפט, ולאחריה סימן שאלה (ושלוש נקודות נסתרות). או אז היא הופכת לעולם ומלואו, מעין גרסה נגישה ונייטרלית של "הלא כן?" המלאכותי משהו ו"לא ככה?" הנמוך והפשטני מדי.

"?oder" בסוף משפט משמעותו שאמרתי משהו, אבל אני פתוחה גם לאפשרויות אחרות, מודה בטעותי עוד לפני שנתפסתי בה. ה"?oder" הופכת את המשפט שלפניה להצהרת כוונות בלבד, נקודת פתיחה לדיון. היא מביאה איתה את מה שלא נאמר, לא פחות ממה שנאמר. במובנים מסוימים היא משקפת עבורי את התמצית הברלינאית – עיר שלמדה להסתייג מסימני קריאה ומעדיפה את האמירות שלה עם "?oder" בסופן.

"?oder" גם מסבירת פנים לזרים, מכיוון שהיא מאפשרת לגשש בעדינות, לשאול בלי לנסח עד הסוף את השאלה, לומר משהו במילים פשוטות ולהבהיר לאחריהן שבעצם את מבקשת מידע נוסף, הבהרה.

המשך קריאה »


השכנים נאים בעיניי

הבניין שאנחנו חיים בו נבנה ב-1878. ובמילים: אלף שמונה מאות שבעים ושמונה. זו השנה שסטלין נולד בה, השנה שתומס אדיסון רשם בה פטנט על הפונוגרף, השנה שבה הוקמה אם המושבות פתח תקווה.

הוא היה כבר בן 36 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בן 55 כשהיטלר עלה לשלטון, הוא שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה וניצב במובלעת מערבית מוקפת משלושה כיוונים בשנות החומה הארוכות.


המשך קריאה »


למה לרוץ כשאפשר ללכת – אפילוג קצר ותמונות

מרגש, מעורר השראה. לא פחות מזה היה המרתון ה-37 של ברלין.

אולי בגלל שהנושא קרוב ללבי בימים אלה, ואולי בגלל שהמסלול עבר ממש ליד הבית, יצאתי הבוקר עם הילדים בגשם שוטף לעודד את הרצים.

40,000 איש – ארבעים אלף איש! – זה הרבה מאוד אנשים שחולפים על פניך בריצה. הראשונים גורמים לחשוב שזו משימה על אנושית. הם כנראה באמת שייכים לזן מיוחד, מבחינת יכולות מנטליות נראה לי שהם אולי אפילו העילית של הקהילה הספורטיבית (אגב, בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי כמה המלצות לקרוא את ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה").

הם הגיעו לגשר Kottbusser Tor (הקילומטר ה-15, כלומר רק קצת יותר משליש הדרך) הרבה הרבה לפני כל האחרים, וכפי שנועם אבחן בתקינות פוליטית מירבית, לרובם היה עור חום.


מרתון ברלין

המובילים (בק"מ ה-15). דווקא יש לבן אחד

המשך קריאה »


למה לרוץ כשאפשר ללכת

אני לא הטיפוס שרץ. זה לא שאני לא אוהבת לנוע, דווקא הייתי בחוג בלט כבר באיזור כיתה ג'; בכיתה ה' חתכתי לכדורסל (נדמה לי שהמורה לבלט הציבה אולטימטום שזה או היא או הכדור) – שלוש פעמים בשבוע עד י"א; המשכתי בכמה שנים של מכון כושר, עם נטייה לאובססיביות בצירוף מאמן פרטי. הסלוגן שלי היה שאני משלמת לו במקום לשלם לפסיכולוג, אבל בשלב מסוים התברר שבכל זאת צריך גם פסיכולוג. שהתבררה כפסיכולוגית. היא מצידה שיתפה אותי באחת הפגישות באבחנה שמכון כושר זה יותר כמו מוסך, בעוד שספורט אמור לתת עוד משהו. שכנעה. עברתי ליוגה. איינגר יוגה. אפילו שבמשך כמה שנים תרגלתי רק פעם פעמיים בשבוע, היוגה שינתה את חיי וגם את גופי. חשבתי שכבר נזדקן ביחד. אבל אחרי הלידה השנייה שיעור של שעה וחצי נטו (כלומר שעתיים ברוטו) באמצע היום לא היה ממש פרקטי, ובסטודיו סי הציעו לתקתק את זה ב-45 דקות פלוס בייביסיטר. כיווצתי וכיווצתי במשך שנתיים וחצי, היו תוצאות לא רעות בכלל, ובאמצע אפילו היתה תקופה שהיה להם שיעור יוגה שבועי אז קיבלתי שניים במחיר אחד.

אבל אז נסענו.


ריצה ברלין

המשך קריאה »


זה באמת לוקח שנה

זה הדבר הראשון שאומרים לך בשיחות על רילוקיישן. מעין מנטרה כזו שנזרקת כלאחר יד, גם ממי שלא שוקל אפילו לצאת מגבולות גוש דן. זה פשוט משהו שכולם יודעים, וזה מגיע רק כמה משפטים לפני או אחרי "החורף שם נורא קשה" ו"אז לכמה זמן אתם נוסעים".

זה גם מאוד הגיוני. בכל זאת, לבנות חיים מאפס: בית חדש, תכולת בית חדשה, שכונה חדשה, שפה חדשה, אנשים חדשים, חלקם חברים חדשים, חנויות חדשות, קשיים חדשים, מזג אוויר חדש, בית ספר חדש, גן חדש… בקיצור, הבנתם. הכל חדש. וזה לוקח זמן.


ברלין

תקרת בית המשמר החדש (Neue Wache) בברלין

המשך קריאה »


« העמוד הקודםהעמוד הבא »