יריד וינטג' חד-פעמי וחנויות וינטג' לכל השנה

זה פוסט שהתכוונתי לכתוב לפני יותר משבוע, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילי. אז אמנם אין לי זמן ואנרגיה לכתוב אותו באופן מושקע, אבל בכל זאת חבל לי שתפספסו: במסגרת שבוע האופנה בברלין יתקיים בסוף השבוע הזה (7-6 ביולי), יריד וינטג' בשם Toast & Jam. מסתבר שזאת הפעם השלישית שהוא ייערך, אבל משום מה אני למדתי אודותיו רק השנה.

 

יריד וינטג' ברלין אופנה

 

יש לי תקוות גדולות לגביו (שהשנה לא יתמששו משום שאני עדיין בתל אביב), בין השאר כי הוא נולד כתוצאה משיתוף פעולה של כמה גופים מעולים: שוק Nowkoelln, שוק היד השנייה החביב עלי בברלין כולה, שנדמה לי שאפשר כבר לומר היום שיותר ממחצית הארון הנוכחי שלי הגיע ממנו; המגזין המצוין (באנגלית) Exberliner, תחנת הרדיו האהובה עלי בעיר FluxFM ורשת הסופרים הטבעונית Veganz, שהיא אמנם יקרה ביחס לסופרים אורגניים אחרים, אבל יש לי כבוד לאג'נדה שלה.

 

היריד יהיה פתוח בשבת, 6 ביולי, בשעות 22:00-12:00 (תצוגת אופנה וינטג'ית תתקיים בשעה 19:00), ובראשון, 7 ביולי, בשעות 19:00-10:00, ומבטיחים שיש סחורה גם לגברים (וגם אקססוריז, הלבשה תחתונה ומשקפיים). כניסה: 3 יורו.

כתובת:
Heimathafen Neukölln
Karl-Marx-Straße 141
12043 Berlin-Neukölln

דף היריד בפייסבוק

ספרו איך היה!

וחוץ מזה, לכבוד (קידום) יריד הוינטג', Exberliner ביקשו מפשניסטות ברלינאיות (טוב, נו, אף אחת לא ברלינאית במקור, אבל כמה כאלה כבר יש) לענות על כל מיני שאלות, ומה שמעניין מבחינתנו כרגע זה התשובות שלהן לשאלה "מהם השווקים/חנויות וינטג' המועדפים עלייך בברלין".

כריסטינה קורטה, עיתונאית אופנה בת 34, אוהבת את Soeur בפרנצלאואר ברג, כי יש שם את מותגי הבוהו הצרפתיים האהובים עליה; את Veist Kleiderschrank בנויקלן, כי "יש שם פריטים באמת מיוחדים, מורסצ'ה ועד תיקים מבית מלאכה קטן בשטוטגרט"; ואת Das Neue Schwarz במיטה (Mitte) , שם היא מוצאת פריטים של מותגי על.

אימקה הילה, המייסדת והמעצבת בת ה-30 של מותג ההלבשה התחתונה November, אוהבת את Lunettes (סניפים בפרנצל', במיטה ובקרויצברג), בגלל המשקפיים ומשקפי השמש הנהדרים לדבריה; ואת Garments (סניפים בפרנצל' ובמיטה) ו-Cash (מיטה).

פרידריקה צנר, יועצת במשרד יח"צ שמתמחה באופנה (וסליחה מראש אם לא הבנתי את הטייטל לאשורו), בת 28, ממליצה על Sing Blackbird בקרויצקלן, בזכות אוסף התכשיטים ופריטי המעצבים; ועל חנות פופאפ סקנדינבית ב-Torstrasse בשם Trendsales.

 

מוזמנות ומוזמנים להוסיף המלצות בתגובות. תבלו.

 

קיץ אמיתי בברלין: הפקת לקחים בתמונות

ימי קיץ אמיתיים, כאלה שממש ממש חם בהם, הם מחזה נדיר בעירנו. ולכן היא גם לא ממש ערוכה לקראתם: על מזגנים אין בכלל מה לדבר, ואפילו מאווררים אין ברוב המקרים. ובצדק. לצפות לתשתיות קיץ לוהט בברלין זה כמו לצפות שבכל דירה בבאר שבע יותקן חימום מרכזי, או לפחות אח. זה כמובן לא מונע מהרבה אנשים, שעד לא מזמן היו מוכרים את אמא שלהם בשביל קצת שמש, לקטר בלי הפסקה.

הדבר הנכון לעשות בימים המעטים האלה, הוא לנצל את ההזדמנות לטבול במקורות המים הרבים שהעיר מציעה וזאת, לשם שינוי, בלי שיקפא לכם התחת. מקומות כאלה נחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: בריכות עירוניות ואגמים.

ברחבי העיר מפוזרות עשרות בריכות, במחירים שווים לכל נפש. הבריכות הרלבנטיות לעונה זו הן "בריכות קיץ", כלומר אלה שנמצאות תחת כיפת השמיים (להבדיל מבריכות מקורות, שבהן ניתן לשחות בחורף, אך משום מה רבות מהן נסגרות בקיץ, אף שכאמור מספר הימים שבהם ניתן ליהנות מבריכות הקיץ מצומצם עד מאוד). פרדוקס נוסף הוא, שהימים היחידים שבהם באמת יכול להיות כיף בבריכות הקיץ, הם גם אלה שבהם הן מרגישות כמו שוק הכרמל ביום שישי בצהריים.

השבוע, ביום חם אמיתי שכזה, דיוושנו, למשל, לבריכת הקיץ של קרויצברג ב-Prinzenstraße. נו, רק אנחנו ועוד כמה אלפי אנשים. הדבר היחיד שרציתי לעשות כשהגענו היה אחורה פנה, אבל זה קצת קשה כשילדים עצבניים מחום מעורבים בסיפור.

אז עמדנו בתור כ-40 דקות:

 

בריכה ברלין

המשך קריאה »

וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

רגע לפני הצלילה לתיבת האינבוקס העולה על גדותיה אחרי כמעט שבוע של הזנחה, פעולה שאין ממנה חזרה במובן של שחזור התחושות שקדמו לה, ברור שאין זה המעשה הנכון להקדיש זמן לכתיבת פוסט. אבל דווקא משום שלא מדובר בצעד המתבקש מרשימת ה-todo's האינסופית, דווקא משום שזה צעד כמעט בלתי אחראי, בוודאי מנותק מרשימת סדרי העדיפויות הנכונה ליום הזה, התחושה היא שיש לעשותו, אולי כפעולת סיום לששת הימים שחלפו.


ים

אז הייתי לבד בישראל. כלומר הגעתי לשם לבד, בלי ילדים ו(לכאורה) בלי מטלות, אם כי מרגע שנחתתי הייתי מעט מאוד רק עם עצמי. זה קרה בשלוש ההליכות/ריצות שאליהן יצאתי, הישג לא מבוטל לביקור של שישה ימים ברוטו, שבמהלכו ישנתי בערך חצי מממוצע שעות השינה שלי (וסליחה מכל מי שעלול להיעלב מהגילוי שהייתי בתל אביב ואפילו לא ידעתם מזה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא הספקתי). מסתבר שגדלתי במרחק 12 דקות הליכה מהים. אלא שבאופן די טרגי אני כמעט לא זוכרת את עצמי מגיעה לשם ברגל. אולי כי לא היתה מדרכה וההליכה על שולי הכביש נחשבה מסוכנת, אולי כי לא באמת הבנתי עד כמה הוא, כלומר הים, קרוב, ואולי כי כשהוא פשוט היה שם, זמין ומובן מאליו, לא ידעתי להעריכו. והפעם, כשהשילוב של שמש ונוף לים כבר ממש אינו מובן מאליו ביומיום שלי, לא כל שכן שמש ונוף ים ללא אחריות על איש מלבדי, הפעם הקירבה הפכה למשהו שאני חייבת לנצל עד תום. וכמה התפעלתי ונהניתי מקטע הטיילת החדש (או חדש בשבילי) בין חוף תל ברוך לנמל. כמו ששי אחי ניסח זאת, אפילו בריכות החומצה של רדינג נראות פתאום נהדר.


ברלין תל אביב

נכון, אמא - כזה אין בברלין

המשך קריאה »

והכי חשוב (כותרת זמנית)

לעקוב אחרי אתרי חדשות כדי להיות בעניינים במה שהולך בארץ

וגם לקרוא בלוגים, כמובן

וכתבות ארוכות מדי שחייבים

וקצת בגרמנית – לדעת מה קורה כאן מסביבי

וספרים


לענות על אימיילים


לעשות יחסי ציבור לגיליון הנוכחי

וגם לתכנן כבר את הבא

טלפונים

פגישות

וחייבים גם אתר


לענות על אימיילים


לקנות אוכל בריא

להכין אותו

לדאוג שהילדים יאכלו ממנו

להשקיע בזוגיות

ובהורות (רשימה נפרדת)

ובקשרים עם המשפחה שם

ועם החברים שם

אבל גם לטפח קשרים חדשים כאן


לענות על אימיילים


לנקות את הלשון

וגם קיסם דנטלי

וקרמים

לרוץ (והכי טוב גם לחזור לעשות יוגה ולשחק כדורסל)

לחזק את שרירי הבטן ורצפת האגן

והפלטשקעס

לקחת ברזל

ואולי גם ויטמין די

ללמוד לשים אייליינר נוזלי

להוריד שערות מהרגליים


לענות על אימיילים


לצפות בסדרות ובסרטים שכולם מדברים עליהם

אבל גם בהפקות דוקומנטריות אזוטריות

ובקולנוע גרמני

אה, כן, לעבוד על הגרמנית, דחוף


לענות על אימיילים


להיות בהווה

אבל גם להציב מטרות לעתיד

– הקרוב והרחוק

ואולי מדיטציה?

לנגן בפסנתר

ללכת להופעות מדי פעם

להכיר מקומות חדשים בברלין

ובגרמניה

וחייבים גם להספיק לראות משהו מאירופה כל זמן שאנחנו כאן

אה, ויש את העניין הפעוט הזה של לנסות להתפרנס כדי לממן את כל זה


לענות על אימיילים


הנהלת חשבונות

בירוקרטיה

לשכתב להיא

ולערוך להוא

ולארגן את התמונות

ולשלוח אותן

ומה עם הדוקומנטרי?


לענות על אימיילים



לעקוב אחרי הפיד בפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם

ולעבוד בלייצר תדמית פיקטיבית כאילו אני מספיקה הכל


והכי חשוב:

לפרסם סוף סוף פוסט בברלינרית


ברלין ברלינרית

 

 

 

 

 

 

שפיץ יוצא לדרך חדשה + גיליון מס' 4

הפוסט הזה הוא בעצם תוספת אישית ל"דבר העורכת" של שפיץ 4. תחילה, הכותרת: אחרי שלושה גיליונות שיצאו לאור בתמיכת חב”ד ברלין, החל מגיליונו הרביעי, שפיץ הוא מגזין עצמאי לחלוטין. במילים אחרות, לראשונה בחיי אני מתפקדת גם כמו"ל. וכשאני אומרת מו"ל, אולי עולות לכם בראש תמונות של נוני מוזס, או של עמוס שוקן, או אם לנקוט לשון מקומית – אקסל שפרינגר. אז זהו, שלא. כל כך כל כך לא. נסו להחליף את התמונות האלה עכשיו בתמונה הבאה: אני, מכוסה בבגדים הכי חמים שלי מכף רגל ועד ראש, יוצאת ל"אביב" המושלג והקפוא של ברלין באחד הערבים האחרונים, אחרי שהילדים הלכו לישון, ומחלקת את גיליונות שפיץ החדשים למנויים שבאיזור המיקוד שלי. הייתי רוצה לכתוב שעשיתי זאת כדי "להכיר מקרוב את הקוראים", אבל האמת היא שהמטרה היתה לחסוך קצת בעלויות הדואר. ואחרי שעה וחצי שבהן הספקתי להגיע לפריסה האדירה של עשר כתובות, אני חושבת שהבנתי דרך הרגליים עוד זווית של גסיסת הפרינט. מצד שני, ככל שהסיטואציה היתה הזויה, היא גם היתה כיפית. מסוג החוויות שבתל אביב היו אולי גורמות לתחושת אפסות והשפלה, אבל כאן בברלין הן מרגישות לא רק לגיטימיות, אלא אפילו מלאות חן.

 

שפיץ spitz 4 ברלין מגזין עברי

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

אז מי לעזאזל מקים מגזין מודפס בימים אלה? מסתבר שאני. ככה יצא. ואפילו הצלחתי לממן את עלויות הגיליון הנוכחי באמצעות מודעות ושיתופי פעולה. אבל האם יש היתכנות כלכלית לסיפור הזה? זה שאין מדובר בסטרטאפ זה ברור (אם כי היחס בין כמות העבודה ל<אין>תגמול מאוד מזכירים לי את ימי הסטרטאפים שלי). אבל השאלה היא אם אפשר להגיע לאיזושהי פרנסה. האמת היא שאני לא בטוחה (טוב, כרגע אני גם לא בטוחה עוד כמה זמן בכלל נהיה בברלין, אבל על זה אולי כדאי שנדבר שוב כשהשלג יימס והטמפרטורות יעלו מעל האפס). אבל אני כן בטוחה שיש הצדקה תוכנית לקיום המגזין, ושאנשים מגיבים אליו בשמחה ובהתלהבות, ושאני נהנית מהעשייה, ושבשלב הזה יש משמעות גם מבחינת הקוראים וגם מבחינת המפרסמים לכך ששפיץ הוא לא רק "עוד אתר" ברשת (אם כי הוא יהיה גם אתר ממש בקרוב: spitzmag.com)

כמובן שהרפתקאה מטורללת שכזאת לא יכולה להתאפשר ללא תמיכה ועזרה של לא מעט אנשים, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות להם מעומק הלב: לחברי יואב ספיר, שעשה את החיבור הראשוני עם חב"ד, כותב בקביעות שני מדורים במגזין ותמיד מוכן לעוץ עצה; לרב יהודה טייכטל ולרב שמואל סגל על תרומתם לעצם לידת המגזין ועל כך שכיבדו את רצוני לצאת לעצמאות; לחברי היקר, המוכשר והתומך בועז ארד, שתרם לגיליון כמה צילומים משובחים, כולל צילום השער; למעצב המהמם אשר וולך; למיקי ריס, גם צלמת וגם כותבת, שמתגייסת תמיד לעזור בשמחה; לאריאל מואטי בעל עיני הנץ, שהתנדב להגיה את המגזין; לנשמה הטובה אסף דבורי, שדואג ששפיץ יופץ ברחבי ברלין; לרוני שני, שנכנסה לחיי רק לא מזמן אבל כבר עתה אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מסתדרת בלעדיה; לחנה יגר, שהאמינה שיש מקום למגזין עברי בברלין כשאני עוד הייתי סקפטית (עוד באירופה), והפכה לכותבת מרכזית בשפיץ; לשירה סברדלוב חברתי היקרה, שגם תרמה מכישרונה וגם תומכת מהצד; לכותבים הנהדרים תומר דותן, עידו פורת ויונתן ויצמן; למאיירת הבית, אביטל יומדין; למפרסמים שנתנו אמון בשפיץ למרות שהוא בתחילת דרכו; וכמובן לקוראים ששולחים תגובות מפרגנות וגם מעבירים את השמועה הלאה. ואחרון חביב לאולף, שמתפקד כחד-הורי בימים של הסגירה, שחותך בזריזות וביעילות עם סכין יפנית את המדבקות של הכתובות כשאני כבר על סף התמוטטות עצבים מול המדפסת, שמספר לכולם על שפיץ כאילו הקמתי את הניו יורק טיימס לפחות, בקיצור – הבן זוג הכי תומך ואוהב שיכולתי לבקש (טוב, נהיה קצת אוסקר כאן, סליחה אם נסחפתי).

כרגיל, אתם מוזמנים לאהוב את שפיץ בפייסוש,  וגם לספר עליו לחברים.

תודנקה :)

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

 

להפיץ את שפיץ (גיליון מס' 3)

אז מסתבר שהקמת מגזין, אפילו קטן יחסית ונטול יומרות לכבוש את העולם (פירסט וי טייק ברלין), היא, איך לומר, מעט תובענית. אמנם בינתיים ברלינרית חיה ונושמת בפייסבוק וגם באינסטגרם (מופיעים גם כאן מימין), אבל פוסטים רציניים יותר לא היו מזמן.

אבל רגע – התנצלויות פולניות אינן מטרת התכנסותנו! אנחנו כאן כדי להציג חגיגית את הגיליון השלישי של שפיץ, שהוא, כזכור, המגזין העברי הראשון בברלין.

כאן (*הבהרה: המילה כאן מלנקקת לפידיאף) תוכלו לצפות במגזין השלם (כרגיל: ודאו שהקובץ – שמשקלו כשני מגה – סיים לרדת/להיטען, אחרת "ייעלמו" דפים וישתבשו דברים). השער, "דבר העורכת" ותוכן העניינים מופיעים לנוחותכם גם כאן למטה כתמונות (כלומר, אלה *לא* הקישורים למגזין השלם). אפשר להקליק ולהגדיל.  עדכון: כאן למטה מופיע גם הפידיאף כולו באמצעות issuu.

תזכורת: אלו מביניכם החיים בברלין, יכולים לקבל את המגזין ללא עלות עד הבית. שלחו מייל עם הפרטים ל: SpitzMagazin@gmail.com

למרבה השמחה, התגובות לשני הגיליונות הראשונים היו נלהבות ביותר. אם פספסתם, שפיץ זכה לפרגון גם בעין השביעית ובחדשות ערוץ 2.

המטרה היא כמובן ליידע כמה שיותר אנשים שהמגזין רלבנטי עבורם על עצם קיומו. בהקשר הזה יהיה אחלה אם תוכלו לסייע – למשל דרך העמוד של שפיץ בפייסוש, או באמצעות שיתוף הפוסט הזה עם דוברי עברית שחיים בברלין או סתם אוהבים לבקר בה.

תודה מראש, קריאה מהנה וחורף קל שיהיה!

 

 

 

הכירו את שפיץ – המגזין העברי הראשון בברלין

הזמן קצוב. עוד מעט הבית יתעורר, המזוודות ייסגרו (לא לפני שיוכנסו אליהן 50 קרנפים שממתינים עד הרגע האחרון במקרר, בלעדיהם אין לנו מה להראות את פרצופנו), המונית תגיע – ובתוך כמה שעות נהיה כבר בקיץ אמיתי, כנראה שאמיתי מדי. קיץ ראשון שלנו בתל אביב זה שלוש שנים. הזמן טס כשנהנים. בפברואר חגגנו יומולדת חמש לשחר, שהגיע לכאן בן שנתיים וחצי. למאותגרי חשבון: המשמעות היא שהוא חי כבר יותר זמן בברלין מאשר בתל אביב. נוסע לסאמר סקול ב"אשכולית". אבל רגע, זה לא לעכשיו.

מגזין ברלין

המשך קריאה »

ישראלים ואיראנים מסרבים להיות אויבים* (בברלין)

יש משהו שתמיד מרגיש לי קצת הזוי בהפגנות. אולי זה הפער בין תחושת חוסר הפרקטיות שלהן לבין פוטנציאל שינוי המציאות שלהן, הדמיון הנדרש כדי להאמין בכך שחבורת אנשים נושאי שלטים יכולה באמת להשפיע. ואולי זה הדי-אן-אי של עורכת החדשות שבי, שכופה עלי תמיד לראות את הדברים גם מהצד. הפגנות קטנות מאתגרות יותר מהפגנות גדולות, משום שהן לא מאפשרות להיבלע בהמון, מבליטות את הפער בין המפגינים לכל מי ומה שסביבם. ההמחשה טובה ביותר לכך הן ככל הנראה הפגנות של איש אחד, שהן לעתים קרובות פתטיות ועוצמתיות בו זמנית. ולמרות הכל, העובדה שהפגנות בכל זאת מחוללות מהפכות אמיתיות אי שם בעולם, גם אם לא באופן תדיר, היא כנראה סוד כוחו של המדיום, הפוטנציאל התיאורטי המרומם את רוחם של מפגינים באשר הם.


בתחילת הדרך - ליד השוק הטורקי ב-Maybachufer

הפגנה ברליןone, two, three, four-we don't want another war! Eins, zwei, drei, vier-we don't want to live in fear
המשך קריאה »

ההזנחה כאטרקציה: זה דווקא די נעים לראות לונה פארק סגור

כמה דקות לתוך נסיעת הרכבת הקטנה, התקפת צחוק נעימה החלה להשתלט עלי. רק בברלין, חשבתי בקול רם, הצחוק תופס תאוצה ואני מתקשה לסיים את המשפט, רק בברלין- ולא הצלחתי להמשיך, וגם לא הייתי צריכה, כי הוא הבין בדיוק למה אני מתכוונת. כי באמת, איפה עוד אפשר לשבת ברכבת צעצוע מקרטעת, המקיפה לונה פארק נטוש וזנוח, ולהיקרע מצחוק מלא הנאה כאילו אנחנו ביורודיסני. ילד אחד לצדי, השני לצדו, ושניהם מתפעמים. ממה? אולי מהמסתורין ומהיופי שבהיעדר הליטוש, אולי כי ברלין מלמדת ילדים (ומבוגרים) להעריך אטרקציות מסוג אחר.


לונה פארק ברלין

הענק בגנו


 

המשך קריאה »

כשהטירוף עובד למענך

כן, שוב לא כתבתי די הרבה זמן. טוב, התלבטתי קשות אם לכתוב על הפסיכואנליזה שהתחלתי (אומרים לך בחינם, לא תיקחי?), או על הפתקיות הדביקות של רואה החשבון שלנו. ונכון שאתם מאושרים שהחלטתי ללכת על האופציה השנייה?


המשך קריאה »

הבא »