זה באמת לוקח שנה

זה הדבר הראשון שאומרים לך בשיחות על רילוקיישן. מעין מנטרה כזו שנזרקת כלאחר יד, גם ממי שלא שוקל אפילו לצאת מגבולות גוש דן. זה פשוט משהו שכולם יודעים, וזה מגיע רק כמה משפטים לפני או אחרי "החורף שם נורא קשה" ו"אז לכמה זמן אתם נוסעים".

זה גם מאוד הגיוני. בכל זאת, לבנות חיים מאפס: בית חדש, תכולת בית חדשה, שכונה חדשה, שפה חדשה, אנשים חדשים, חלקם חברים חדשים, חנויות חדשות, קשיים חדשים, מזג אוויר חדש, בית ספר חדש, גן חדש… בקיצור, הבנתם. הכל חדש. וזה לוקח זמן.


ברלין

תקרת בית המשמר החדש (Neue Wache) בברלין

המשך קריאה »

Mad Woman

ללא ספק נגמרו התירוצים. אתמול בלילה הסתיימה באופן דרמטי מערכת היחסים המורכבת שהפרידה ביני לביניכם בזמן האחרון. זו היתה תקופה סוערת ויצרית, אבל גם מהנה וסוחפת. ועכשיו זה נגמר.

היא דווקא לא מברלין

המשך קריאה »

כאן גרים בכיף כן-גורו ולא-גורו

דווקא אחרי שדניאל יעץ לי לכתוב שלושה ארבעה פוסטים בשבוע, ולא להתייחס בכובד ראש לכל מילה שאני מפרסמת, יצא שלא כתבתי יותר משבועיים. וזה לא שלא היה על מה, פשוט לא הגעתי לזה. עם כמות הזמן שאני משקיעה בכל פוסט (כזו אני – איטית), גם פעם בשבוע זה אתגר. אבל הפעם באמת הגזמתי – שבועיים וחצי במונחים של בלוג זה נצח.

ייאמר לזכותי שיש לי גם נסיבות מקלות: אתמול סוף סוף עברנו מבית המלאכים הזמני לבית החדש שלנו. זו הרגשה מוזרה ומרגשת, להיות חדש בבית שלך. בעוד כמה ימים כבר רוב הפעולות הביתיות יהיו אוטומטיות, אבל עכשיו עדיין כל שטיפת כוס וכל פתיחת מגירה מלוות בסוג של מודעות וסקרנות. הייתי אמורה לשבת עכשיו על השולחן אוכל/עבודה הגדול והמדוגם שהמקגייוור הפרטי שלי בנה (הרי לא הבאנו איתנו כמעט כלום. את הרוב הוא או בנה או מצא ברחוב, פלוס השלמות ממש מינימליות בחנויות יד שנייה מעולות שיש פה ובאיקאה), אבל אני דווקא כותבת במטבח המרווח והמואר שלנו (שגם בו יש שולחן גדול ומדוגם עבודת יד, תודה ששאלתם), בעיקר בגלל שכאן האינטרנט הכי מהיר.

בית ברלין

המשך קריאה »

חיים של אחרת

שמתי לב בדיעבד שבפוסט על הפאזלים לא הזכרתי את נושא השפה החדשה – לכאורה אחד הפאזלים המרכזיים. אבל במחשבה נוספת הבנתי שזה כנראה לא מקרי. אני מוצאת שלחיות בשפה בלתי מוכרת זה הרבה יותר מעוד פאזל. זה אולי כמו לבנות את שאר הפאזלים כשחלק גדול מהחתיכות מונחות עם הדימוי כלפי מטה.

אז נכון שהספקתי ללמוד שני סמסטרים במכון גתה בתל אביב, והפקידה במשרד הזרים כאן אפילו התרשמה כל כך מהגרמנית העילגת שלי עד שהחליטה שאני לא מחויבת בקורס אינטגרציה (בדרך כלל מקבלים ויזה לשלוש שנים, שהארכתה מותנית בלמידה של 600 שעות – רובן שעות שפה והשאר מוגדרות כאינטגרציה, שזה בטח החלק שבו מסבירים לי ולשכמותי שלא נהוג כאן לבשל באסלה).

המשך קריאה »

פאזלים למתקדמים

ברלינרית אמיתית היתה כותבת היום פוסט על מיצג הדומינו המרהיב של אמש, שהיווה את שיאם של אירועי עשרים שנה לנפילת החומה. אבל כמי שרק מתחזה בשלב זה (ע"ע כותרת המשנה הזמנית של הבלוג), גם אני צפיתי בכיכר ברנדנבורג באדיבות סי-אן-אן. זה אכן היה מחזה מרהיב ומרגש, שילוב גאוני למדי של מטפורה וחומר. מצד אחד המחשה ויזואלית יפהפייה, גלעד חי וחד פעמי לאירוע מכונן; מצד שני, שילוב דחוס ומדויק של אמירה היסטורית ותרבותית, שמצליחה לחדור דווקא בשל האופן הפופולרי והמופשט שבו היא נאמרת. אפקט הדומינו מתכתב בראש ובראשונה עם האמת האוניברסלית האקטיביסטית שלפיה שינוי קטן ומקומי יכול להשפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה; ובאותו זמן גם עם תיאוריית הדומינו שרווחה בתקופת המלחמה הקרה.


המשך קריאה »

1933 מול 2009 – יש דברים שלא משתנים

לא, אני לא מתכוונת לאנטישמיות. כדאי לזכור שכותרות מניפולטיביות היו מקור לחמי במשך הרבה שנים, וכנראה שאפשר לצאת מידיעות אחרונות אבל מסובך יותר להוציא את ידיעות אחרונות ממך. פוסטים שואתיים בוודאי עוד יגיעו, אבל כרגע אני מדברת על משהו מתוק במיוחד. והסיבה שהוא לא השתנה היא כנראה שילדים לא השתנו, וב-2009, כמו ב-1933, קצת סוכר – ועדיף הרבה סוכר – בתצורות שונות, משמש כשוחד האולטימטיבי.

ברלין 1933

ברלין, 1933 (באדיבות שמואל שלומות, קיבוץ ברעם)

המשך קריאה »

מסע שמתחיל בארוחת בוקר

כל חיי הייתי תל אביבית בפועל, ואשת העולם הגדול בפוטנציה. כמו לכמעט כל ישראלי\ת (ואולי זו תופעה אוניברסלית?), היו לי פנטזיות על "לחיות בחו"ל". אחרי הצבא נסעתי למקסיקו ולניו-יורק, עם כרטיס בכיוון אחד. חודשיים אחר כך רצח רבין החזיר אותי לארץ. השהות הכי ארוכה שלי מחוץ לישראל היתה שלושה חודשים במזרח (עם שבועיים באיטליה להתאוששות מהודו). היו כל מיני מחשבות, ורעיונות, שלא התרגמו אף פעם לתרחיש אמיתי. כנראה שבעיקר לא היתה סיבה מספיק חזקה ובהירה, כך שהמחיר תמיד הרגיש מוגזם.

אז מה השתנה? המשך קריאה »

מלאכים בשמי ברלין

העולם נחלק לאלה שמאמינים במקריות ולאלה שמאמינים שמה שצריך לקרות קורה. אני נוטה יותר לקבוצה השנייה, עם גמישות מסוימת לפי מצב הרוח ומה שמתאים לי בסיטואציה הספציפית. אבל בכל מה שקשור למעבר שלנו לברלין, הדברים התנהלו בצורה די מדהימה, שחיזקה אצלי את האמונה בכך שכשאתה באמת באמת מפוקס על משהו, הכל מסתדר בהתאם.

קבלת פנים מושלמת ברלין

קבלת פנים מושלמת (1)

המשך קריאה »