למה לרוץ כשאפשר ללכת – אפילוג קצר ותמונות

מרגש, מעורר השראה. לא פחות מזה היה המרתון ה-37 של ברלין.

אולי בגלל שהנושא קרוב ללבי בימים אלה, ואולי בגלל שהמסלול עבר ממש ליד הבית, יצאתי הבוקר עם הילדים בגשם שוטף לעודד את הרצים.

40,000 איש – ארבעים אלף איש! – זה הרבה מאוד אנשים שחולפים על פניך בריצה. הראשונים גורמים לחשוב שזו משימה על אנושית. הם כנראה באמת שייכים לזן מיוחד, מבחינת יכולות מנטליות נראה לי שהם אולי אפילו העילית של הקהילה הספורטיבית (אגב, בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי כמה המלצות לקרוא את ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה").

הם הגיעו לגשר Kottbusser Tor (הקילומטר ה-15, כלומר רק קצת יותר משליש הדרך) הרבה הרבה לפני כל האחרים, וכפי שנועם אבחן בתקינות פוליטית מירבית, לרובם היה עור חום.


מרתון ברלין

המובילים (בק"מ ה-15). דווקא יש לבן אחד

המשך קריאה »

למה לרוץ כשאפשר ללכת

אני לא הטיפוס שרץ. זה לא שאני לא אוהבת לנוע, דווקא הייתי בחוג בלט כבר באיזור כיתה ג'; בכיתה ה' חתכתי לכדורסל (נדמה לי שהמורה לבלט הציבה אולטימטום שזה או היא או הכדור) – שלוש פעמים בשבוע עד י"א; המשכתי בכמה שנים של מכון כושר, עם נטייה לאובססיביות בצירוף מאמן פרטי. הסלוגן שלי היה שאני משלמת לו במקום לשלם לפסיכולוג, אבל בשלב מסוים התברר שבכל זאת צריך גם פסיכולוג. שהתבררה כפסיכולוגית. היא מצידה שיתפה אותי באחת הפגישות באבחנה שמכון כושר זה יותר כמו מוסך, בעוד שספורט אמור לתת עוד משהו. שכנעה. עברתי ליוגה. איינגר יוגה. אפילו שבמשך כמה שנים תרגלתי רק פעם פעמיים בשבוע, היוגה שינתה את חיי וגם את גופי. חשבתי שכבר נזדקן ביחד. אבל אחרי הלידה השנייה שיעור של שעה וחצי נטו (כלומר שעתיים ברוטו) באמצע היום לא היה ממש פרקטי, ובסטודיו סי הציעו לתקתק את זה ב-45 דקות פלוס בייביסיטר. כיווצתי וכיווצתי במשך שנתיים וחצי, היו תוצאות לא רעות בכלל, ובאמצע אפילו היתה תקופה שהיה להם שיעור יוגה שבועי אז קיבלתי שניים במחיר אחד.

אבל אז נסענו.


ריצה ברלין

המשך קריאה »