שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: עדן קאמי

בדומה לשם שלה, ההופעה של הזמרת והיוצרת עדן קאמי וההרכב שלה Kayan Project, מטשטשת באמצעות מעברים בין עברית, ערבית ואנגלית את הסיווגים שאנחנו רגילים לתייג אנשים באמצעותם.
בהופעה אי אפשר להבין שעדן נולדה בכלל בכפר דרוזי בגליל; שרק אחרי חמש שנות לימודי אדריכלות מפרכים בטכניון העזה לומר לעצמה מה היא באמת רוצה; שנדרשו עוד שנתיים כדי שתפסיק לרצות את הסביבה ותעבור לברלין; שהיא עובדת כאן כאדריכלית (בגרמנית!) אבל קמה כל בוקר רק כדי לשיר.
על כל אלה ועוד אפשר לשמוע את עדן מספרת לראשונה ובכנות כובשת בפרק התשיעי של הפודקאסט ״עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר״, שכולל בין השאר גם השמעת בכורה לביצוע חדש ונפלא שלה לשיר ״אני מאמין״ של שאול טשרניחובסקי, מתוך האלבום החדש של Kayan Project.

קישורים:
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: אסתי עמרמי

כשאסתי עמרמי הגיעה לברלין היא ממש לא תכננה להיות במאית. שתי תקלות וצירוף מקרים אחד הובילו אותה ליצור סרט מוקומנטרי קצר, שבתורו הוביל אותה ללימודים באחד מחוגי הקולנוע היוקרתיים בגרמניה, שאותם סיימה עם סרט בכורה באורך מלא על ישראלית שחיה בברלין (אם כי רוב הסרט מתרחש בכפר סבא), שהקרנת הבכורה שלו כבר היתה בברלינלה ולאחר מכן בשורה ארוכה של פסטיבלים, שבהם גם גרף פרסים.
בשלב הבא נחתה בסדרה הטלוויזיה הגרמנית לינדשטרסה, כבמאית הזרה הראשונה והיחידה (!) בתולדות הסדרה המיתולוגית, שרצה ברציפות מאז 1985 (כן, 35 שנה!), ושוב, מבלי שתכננה – גם אחת מבמאיות העונה האחרונה שלה (הפרק האחרון בהחלט של הסדרה ישודר ב-29 במרץ).
איזה קלאשים תרבותיים חוותה על הסט? איך מביימים בלב הדי-אן-איי הגרמני כשלא תמיד את מבינה מה השחקנים אומרים? ואיזה סימפטום של השמרנות הגרמנית אסתי מקווה לסכל במו ידיה? על כל אלה ועוד – בפרק השמיני של ״עשור לברלינרית: עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר״.

קישורים:
טריילר לסרט הביכורים של אסתי, Anderswo (משחקים בין השאר: נטע ריסקין, חנה לסלאו, דב רייזר ורומי אבולעפיה)
הסרט המלא ביוטיוב (פיראטי, אבל למרבה הצער הסרט לא זמין בדרכים אחרות)

20200212_122448

צילום: ברי כהן

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: נינה פרץ (פודקאסט)

איך הפכה צעירה נוצרייה מדרום גרמניה ללא שום קשר קודם ליהדות או לישראל לדמות מפתח בהתחדשות החיים היהודיים בברלין?
הסיפור של נינה פרץ מתחיל בנסיעה לדרום אמריקה, אז שמעה בפעם הראשונה עברית והתאהבה. כיום היא ובן זוגה דקל מובילים את קהילת פרנקלאופר בקרויצברג, שבאופן לא שגרתי לברלין מושכת אליה קהל צעיר ופרוגרסיבי ואף גדלה בהתמדה.
אחרי שהשיבו לחיים את בית הכנסת שכבר עמד בסכנת סגירה בגלל מיעוט מבקרים, השניים גייסו תמיכה פוליטית ותקציב להקמת מרכז תרבות היכן שעמד בעבר האגף המרכזי, שנשרף בליל הבדולח. בינתיים הקימו גם את ERUV, האב חברתי יהודי-ברלינאי שמשמש בית לארגונים בעיר (בהם גם ״שפיץ״).
בעברית המרשימה שלה, מספרת נינה בין השאר איך המשפחות קיבלו את הגיור, למה המאבק להתמנות לגבאית הפך אותה לפמיניסטית, ומדוע הברלינאוּת (או הברלינריוּת לענייננו) על כל גווניה היא מרכיב כה מרכזי בזהות שלה.

קישורים:
צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: שני ליידרמן (פודקאסט)

האורחת החמישית שלי היא שני ליידרמן. כמו רבות ורבים לפניה, שני הגיעה לברלין כמוזיקאית ופרפורמרית, אך מצאה את דרכה לצוות ההקמה של ״אינפארם״, אז סטרטאפ קטן בקרויצברג שהוקם על ידי שלושה ישראלים.
דווקא אחרי שאינפארם הפכה לחברה גדולה ומצליחה שמעסיקה מאות עובדים, שני החליטה לעזוב ולהתחיל שוב מחדש, הפעם כמסעדנית.
גם במסלול הזה הכוכבים היו לצדה, כולל אחת מכוכבות עולם הקולינריה הגרמני שאימצה אותה כבת טיפוחיה אחרי מפגש מקרי ושיחה של עשר דקות.
המסעדה (הראשונה שפתחה אי פעם) ממוקמת באחד ממעוזי אליטת התרבות הברלינאית, מוזיאון מרטין גרופיוס באו, ומשלבת מסורת, קיימוּת וחדשנות, בין השאר באמצעות חוות הגידול האורבניות (של אינפארם) שבתוכה.

קישורים:
צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: אורית נחמיאס (פודקאסט)

האורחת הרביעית שלי היא השחקנית והסטנדאפיסטית אורית נחמיאס, כוכבת אנסמבל תיאטרון הגורקי בברלין, שאפשר לראות בו חלון ראווה פרפורמטיבי של ברלין המולטי-קולטית. כמי שעוסקת בסיפור סיפורים למחייתה (בימים אלה היא משתתפת בלא פחות משבע הפקות שונות), בדרכים רציניות ומצחיקות לסירוגין, אורית זוכרת ומזכירה שכל מה שאנחנו חושבים, על עצמנו ועל העולם, זו רק אפשרות אחת לראות את הדברים, ומגלה שבמקביל לצורך העמוק שלה בבמה ובקהל – היא בכלל אוהבת להיות לבד.

הצגות קרובות עם אורית בגורקי

כרגע אין תאריך למופע הסטנדאפ הבא שלה, אבל קוראים לו Female Shit והוא מועלה ב-Studio Я של הגורקי. שווה לעקוב וללכת!

צילום: ברי כהן

צילום: ברי כהן

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: שרון הורודי (פודקאסט)

האורחת השלישית שלי היא האמנית והאוצרת שרון הורודי, שמחלקת את זמנה בין החיים האורבניים בקרויצברג לבין כפר קטנטן במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהעיר, במזרח גרמניה לשעבר. שם, במבנה ישן ששימש פעם כתחנת רכבת בנתיב שבין ברלין להמבורג, היא ובן זוגה צ׳ב מיקה קמרר הקימו תוכנית אירוח לאמניות.ים וכותבות.ים שמחפשים מרחב יצירה שקט בטבע, ואף מטפחים גינת פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא). איך משלבים בין שני סגנונות חיים שונים כל כך? כיצד קיבלו את פניהם השכנים המזרח-גרמנים לשעבר? ואיך זה ששרון לא מפחדת משום דבר? על כל אלה ועוד – בפרק השלישי של ״שיחות עם ברלינריות יודעות דבר״.

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שהויות חורף קצרות בתוכנית הרזידנסי KuBa

צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

שיחות עם ברלינריות יודעות-דבר: שני רוזנס (פודקאסט)

לרגל עשור ל"ברלינרית", פודקאסט חדש בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם: "עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה.

האורחת השנייה היא העיתונאית והיוצרת הדוקומנטרית שני רוזנס.

צילום: ברי כהן
צילום והפקה: ברי כהן

אחרי חמש שנים אינטנסיביות בניו יורק, ובעקבות מערכת יחסים, שני היגרה בפעם השנייה, הפעם לברלין. בהתחלה היתה קצת אבודה (לפחות במונחים של מי שאף פעם לא עושה דבר אחד במקום אחד), אבל בשנים הספורות שחלפו מאז הספיקה להשתלב כמפיקה, מגישה ופרשנית בדויטשה וולה (רשות השידור הציבורית הבינלאומית של גרמניה), ליצור את הסרט התיעודי ״גולדה״ (יחד עם שגיא בורנשטיין ואודי ניר), שמגולל מנקודת מבט חדשה את סיפור כהונתה של האישה הראשונה והיחידה שהנהיגה את ישראל, וגם להפוך לאמא לשני ילדים.

האזנה נעימה ומעניינת!

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

עשור בברלין: כמה מחשבות ופודקאסט חדש

בקיץ, או ליתר דיוק ב-31 ביולי, מלאו עשור להגעתנו לברלין. עשור, פאקינג עשר שנים. התחושה היתה שמדובר בציון דרך שצריך להתעכב עליו רגע, לעבד אותו, לעסוק בו. אבל אם יש משהו שלמדתי בעשר שנים באירופה, זה לא לייצר לעצמי באופן וולונטרי עבודה נוספת שמונעת ממני להיות בחוץ בין מאי לספטמבר, כשהימים ארוכים, הירוק מיירקק, השמש זורחת והבריות טובות לב. אלה חודשים שבהם עובדים כשצריך, ומשתדלים להיות ולבלות בדרכים שונות בשאר הזמן. ועוד משהו שלמדתי בעשור החולף, זה שכל דבר כמעט סובל דיחוי, ושאין שום בעיה לציין אירועים בדיעבד (nach­träg­lich), זו דווקא החגיגה בטרם עת שמלחיצה גרמנים.

כך הגענו לסוף נובמבר, החודש שבו מתחילה ההתכנסות פנימה, שמבשר על בואה של המחצית הביתית יותר של השנה, זו שבה יש זמן בשפע לרפלקסיה, שמזמינה בין השאר התעמקות, עמלנות וכן, גם פרויקטים מיוחדים.

זה מרגיש בומבסטי ויומרני לנסות לסכם עשור בברלין. עשור הוא פרק זמן קריטי גם אם נשארים באותה עיר, באותה מדינה, באותה יבשת. עברנו בשנות השלושים של חיינו ועכשיו אנחנו בשנות הארבעים; עברנו עם שני ילדים קטנים ועכשיו אנחנו הורים לטינאייג'רים; עברנו בעולם שבו כשיצאנו מהבית היינו רק במקום אחד ובזמן אחד, והיום אנחנו מחוברים עם האיבר החדש שנוסף לגופנו לכל ממדי וזמני החיים; עברנו בעולם שנבחר בו נשיא אמריקני שחור ראשון, עולם שנראה היה שיתפתח בכיוון דמוקרטי וליברלי עוד הרבה שנים, והיום אנחנו בעולם שהפוליטיקה שלו נעשית מדאיגה יותר מיום ליום; נחתנו לחורף יוצא דופן שבו שלג וקרח כיסו את ברלין מתחילת דצמבר ועד סוף אפריל ברציפות, ובשנים האחרונות אנחנו יכולים רק להתגעגע לימים שבהם גרליצר פארק היה מתכסה לבן. ואלה רק הגושים המרכזיים של התמורות, אין ספק שהעשור הזה היה משנה אותנו גם אם היינו נשארים בתל אביב.

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

אבל לא נשארנו. ולגושי השינוי הצטרפו גם שפה חדשה, תרבות אחרת, בניית קריירה מאפס, יצירת חברויות, התמצאות במרחבי היומיום השונים, וכל זה תוך ניסיון לשמור במידה רבה גם על מה שכבר בנינו בבסיס האם, בין השאר משום שהנחת העבודה היתה שאנחנו גם חוזרים. ידעתי שכולם אומרים את זה, אבל הייתי בטוחה שאצלנו זה גם יקרה. בשום תסריט לא יכולתי לדמיין שנהפוך לקלישאת המהגרים האולטימטיבית, אלה שזכרתי מ"זהו זה", שיחזרו כשהילדים יסיימו את הקולג'.

אבל גם לא יכולתי לדמיין כמה זמן לוקח לבנות חיים חדשים, וכמה קשה לוותר עליהם ולהתחיל שוב מחדש כשהם סוף סוף עומדים על תילם. ולא יכולתי לדמיין כמה תשתנה המציאות במקום שעזבנו, המקום שהייתי בטוחה שאני עוזבת אותו רק לשנתיים-שלוש, מקסימום חמש, ובשום אופן לא יותר משש.

אחרי שנה כתבתי ש"זה באמת לוקח שנה", ובצדק הרימו גבה מהגרות.ים ותיקות.ים ממני. שנה אולי לוקח לפרוק מזוודות ולהתחיל להבין את רשימת המצרכים על המוצרים בסופר, אבל ככל שהשנים חולפות את מבינה שתהליך הקליטה בעצם אף פעם לא נגמר. הוא מתקדם, הוא מתפתח, הוא נהיה יותר קל לעתים, אבל הוא אף פעם לא מסתיים.

זה לא בהכרח לרעה – יש משהו נעים במקום שמשאיר אותך ערנית, דרוכה להבין וללמוד. ויש משהו מנחם בלא להיות מזוהה עם כל דבר שקורה מלפנייך, מאחורייך ומצדדייך, לבחור מתי את מתאמצת להבין ומתי את מחליטה שזה לא קשור אלייך. בברלין מתקיימים יקומים מקבילים מכל כך הרבה סוגים, ורבים מהם, גם אם לא כולם, פתוחים, אפשר להחליט להיכנס, לצאת, אפשר גם להשהות את ההחלטה.

בתקופת המעבר ייסדתי תיקיית "ברלין" במחשב. רק בדיעבד התברר ששמה הנכון צריך להיות תיקיית החיים עצמם. ברלין היא כבר לא הרפתקה חולפת. בערך עד קיץ 2018, כלומר תשע שנים שלמות, היינו עסוקים ברמות אינטנסיביות משתנות בשאלת ה"מתי חוזרים". כמו שעד גיל ארבעים בערך שאלתי את עצמי כל יום אם אני רוצה עוד ילד, ככה השאלה אם חוזרים או לא ומתי קיננה בי באופן מתמיד. זה היה מציק בו בזמן שברור לי גם שהיה לזה תפקיד מרגיע. כי לשאול אם אני רוצה עוד ילד, כמו לשאול אם אני רוצה לחזור לתל אביב, בעצם מנכיח את העובדה שאני יכולה עוד לעשות עוד ילד, יש לי לאן לחזור.

השאלה עוד קיימת בתוכי, היא כנראה תמיד תהיה שם, אבל היא נרגעה מאוד ושוכנת עכשיו במגרות של עתיד רחוק יותר, במחסני הוויה פוטנציאלית. יש כמה סיבות מרכזיות לשינוי. הראשונה קשורה למסגור חדש לשאלה שהלך והתבהר עם השנים. בעצם בשום שלב לא בער בי באמת לחזור ממש כרגע, לא היה רצון אמיתי לעזוב את העיר הנפלאה הזאת. מה שכן היה בשפע אלו פחדים, בעיקר כאלה שקשורים לילדים: איזו זהות תהיה להם? איפה הם ירגישו בבית? אלו השלכות יש לכך שהם גדלים ללא משפחה מורחבת בסביבה הקרובה? האם יצמחו בינינו פערים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור? מה אם נרצה מאוד לחזור כשהם כבר לא ירצו, האם ניאלץ להתרחק מילדינו?

השינוי המכונן התרחש כשהבנתי שהתשובות לרוב השאלות לוטות בערפל גם אם נחזור. גם להורים שלא עקרו את ילדיהם ממולדתם אין ודאות לגבי העתיד. באופן כללי אין ודאות לגבי העתיד. זה מבזק שנחת עלי משום מה באיחור.

ההווה הוא הוודאות היחידה, וההווה בברלין טוב לנו. לא כל הזמן, בשום מקום לא רק טוב כל הזמן, אבל בחלקים די מרשימים מהזמן. לקום ולעזוב סיטואציית חיים טובה מכל כך הרבה בחינות בגלל דאגות עתידיות שמבוססות על פחדים מדומיינים – כשניסחתי לעצמי את השאלה באופן הזה, הגיע סוג של שקט יחסי. זמני לפחות.

הסיבה המרכזית השנייה שהשתיקה מעט את שאלת השאלות היא, שלראשונה מאז שעברנו חזרתי להיות שכירה בחצי משרה, מהלך שלמרות החששות שלי התברר כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. למדתי שוב – בפעם המי יודע כמה – לסמוך דווקא על האופטימיות והיופי שבאי-הידיעה, במקום לחשוש ממנה. אמירות ששיווקתי שנים בשקדנות, כמו למשל שאני לא רואה את עצמי מסתדרת, לא כל שכן פורחת, בסביבת עבודה עם גרמנים, התבררו כקשקוש מוחלט. ברגע שהייתי באמת מוכנה, מצאתי את הקונסטלציה שנתפרה בדיוק למידותיי, זאת שכל כך התקשיתי לדמיין שהיא אפשרית. קרן גרמנית, אבל גם ישראלית; קולגות גרמניות, אבל כאלה שיודעות בדיוק מאיפה אני באה ומאפשרות לי להיות בעולם הגם וגם, זה שחשבתי שאין סיכוי שאמצא.

מכיוון שעשור זה באמת הרבה זמן, אני יודעת שהייתי משתנה בכל מקרה. אבל ברלין שינתה אותי בדרכה שלה. בשנים הראשונות המשכתי לחיות את הלייף סטייל שהייתי מורגלת בו. כש"שפיץ" הודפס, עבדתי בערבים, בסופי שבוע, בחגים. רק אחרי כשש שנים בעיר התחילה לחלחל בי ההכרה שנתנו לי מפתח לגן עדן ואני מתעקשת להתמקם על המדרגות בחוץ. החלטתי להיכנס, ליהנות מסופי שבוע ארוכים, מחופשות אמיתיות ואפילו מפאייראבנד (Fei­er­abend), ״חגיגת ערב״ בתרגום מילולי, שזה הביטוי הגרמני משקף-התרבות לזמן הזה ביום שבו לא עובדים, אבל באמת.

בברלין גם עברתי לקנות 99% יד שנייה וליהנות מזה מאוד; גיליתי שחיי לילה יכולים להיות דבר נפלא ולא עוגמת הנפש המנוכרת שזכרתי משנות העשרה והעשרים שלי; פירות יער טריים הפכו לחלק משגרת חיי (אם כי אני עדיין מתרגשת מהם); אני כבר לא מפחדת מהחורף; הבנתי מה חשוב לי ומה פחות, מה עושה לי טוב ומה פחות. הסעיף האחרון אולי היה קורה גם במקום אחר, עניין של התבגרות, אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה שיש קורלציה גבוהה למדי בין התובנות למיקום הגיאוגרפי שבו הן התהוו.

סיבוב שלם ברינג עוד לא עשיתי, למרות שהוא מופיע ברשימה שלי כבר עשור.

אני כבר לא מכירה את כל המקומות הכי שווים בתל אביב. וגם לא את כל הדמויות בטלוויזיה אצל ההורים. הצצה לאופירה וברקו הכתה אותי בהלם תרבותי. מסתבר שיכולות הגם וגם מוגבלות. אבל אם זה מה שאני מפסידה, אני חושבת שאני יכולה לחיות עם זה.

גם אחרי עשר שנים, כותרת המשנה של "ברלינרית" היא עדיין "או לפחות מעמידה פנים בינתיים". לכאורה היה אולי מקום לעדכן אותה, אבל אני עדיין מחוברת אליה כי לא פעם אני שואלת את עצמי איך בכלל התגלגלתי לחיים האלה, שבהם הברלינאיות שלי הפכה להיות חלק כל כך משמעותי מהזהות שלי. כן, גם זה קרה בעשור החולף: הבנתי שאפשר להעמיד פנים בינתיים, וגם לדעת דבר או שניים.

אז עשור בברלין, אולי לא מה שחשבתם. לא דיברנו על קהילת הישראלים בעיר, על התמורות בשוק הנדל"ן, אנטישמיות, הניכוס הזדוני של המילה אלטרנטיבה ועוד נושאים בוערים. הפרויקט שבישלתי לחודשי החורף הוא פודקאסט אישי – "עשור לברלינרית: עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר".

אני עסוקה רבות בשאלת הלגיטימציה של יצירת תוכן בעולם שהתוכן בו מרגיש כמו המים בתעלות העולות על גדותיהן של ונציה. עוד פודקאסט, בשביל מי ובשביל מה? ובכן, לא נעים לומר, אבל הפעם קודם כל בשבילי. רציתי להתנסות במדיום חדש (גם אם זה אומר לעמוד במשימה הלא פשוטה של ניסיון התיידדות עם הקול שלי), לשוחח עם נשים מרתקות שמתמודדות עם שאלות ולבטים דומים, ברלינריות דוברות עברית שקפצו למים הקרים והתחילו לשחות, למרות הקושי, למרות האתגרים. עשר נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה. כאלה שמעניין לי לדבר איתן, ואולי אולי לכמה מכם/ן יהיה מעניין לשמוע אותנו. ואם לא, זה בסדר גמור.

האורחת שלי בפרק הראשון היא הזמרת-יוצרת יעל נחשון, שמאז הגיעה לברלין הספיקה בין השאר להוציא שני אלבומים, להקים ולנהל את סלון האמנות והתרבות FRAMED, לכתוב טור בעיתון ברלינר צייטונג, לפרסם ספר עם שותפתה הגרמנייה לכתיבת הטור – וכל זה תוך גידול שני בנים ואחרי שהחלימה מסרטן. אם תאזינו, אשמח לשמוע את מחשבותיכן.ם. הפרקים הבאים יעלו בעיקרון בימי שישי אחת לשבועיים (כלומר הפרק הבא יעלה ב-6 בדצמבר). האזנה נעימה!

צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן

הפודקאסט הופק בשיתוף פעולה נעים וכייפי עם תכלס ברלין אף.אם, שהוא הבייבי של ברי כהן המקסים.