ההזנחה כאטרקציה: זה דווקא די נעים לראות לונה פארק סגור

כמה דקות לתוך נסיעת הרכבת הקטנה, התקפת צחוק נעימה החלה להשתלט עלי. רק בברלין, חשבתי בקול רם, הצחוק תופס תאוצה ואני מתקשה לסיים את המשפט, רק בברלין- ולא הצלחתי להמשיך, וגם לא הייתי צריכה, כי הוא הבין בדיוק למה אני מתכוונת. כי באמת, איפה עוד אפשר לשבת ברכבת צעצוע מקרטעת, המקיפה לונה פארק נטוש וזנוח, ולהיקרע מצחוק מלא הנאה כאילו אנחנו ביורודיסני. ילד אחד לצדי, השני לצדו, ושניהם מתפעמים. ממה? אולי מהמסתורין ומהיופי שבהיעדר הליטוש, אולי כי ברלין מלמדת ילדים (ומבוגרים) להעריך אטרקציות מסוג אחר.


לונה פארק ברלין

הענק בגנו


 

המשך קריאה »

מאחורי הקלעים

אני חושבת שהייתי בערך בת 13 כששוטטתי עם חברה בדיזנגוף סנטר ו"ישראל הקורא בתווי פנים" ניגש אלינו. היום אני נחרדת מכך שגבר מבוגר פונה לשתי ילדות – נו טוב, נערות – ומתחיל איתן שיחה על אישיותן, אבל בזמן ההוא הסקרנות שלנו גברה על החשש והמבוכה. אני חושבת שכך הוא התפרנס – זורק איזו פרובוקציה בתקווה שתקלע בול ותגרום למושאיה לרצות עוד, הפעם בתשלום כמובן.

אני לא זוכרת כמה שילמנו, ורוב מה שהוא אמר נשכח כלא היה. רק משפט אחד נשאר איתי מאז: "את תמשכי בחוטים מאחורי הקלעים". אין לי מושג אם היתה זו נבואה שהגשימה את עצמה, או שבאמת יש משהו בסיפור הזה של קריאה בתווי פנים, וזה גם לא שאני בדיוק דודי אפל מבחינת משיכת חוטים, אבל בהחלט אפשר לומר שהמסלול המקצועי שלי עד היום התרחש מאחורי הקלעים. שהרי זו המהות של עריכה – לשפר, או במקרים מסוימים אפילו ליצור מחדש, מוצר שמישהו אחר מקבל עליו קרדיט.

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

המשך קריאה »