אז זהו, אני אישה נשואה ומהוגנת. והפעם זה ממוסמך ומעוגן בכתב, מוכר על ידי הממסד באשר הוא. רק שגם הפעם אין שום תחושה שמשהו מהותי השתנה. רק עוד נייר אחד נוסף לתיקיה שהולכת ומתעבה עם השנים, זו שמכילה מסמכים שאסור בשום פנים ואופן לזרוק אף פעם (נדמה לי שרוב הניירת שם קשורה לביטוח לאומי – הידעתם שזהו המוסד היחיד ביקום הישראלי שעליו לא חלים שום חוקי התיישנות?! קצת מפחיד).
טוב שלמישהו היה חזון
ברלינרית :: 20.נוב'.2009 :: כללי :: 8 תגובות »
הפעם הראשונה שלנו היתה באוגוסט 2000. עשינו הכל כמעט לפי הספר: גן אירועים על חוף הים במכמורת, 250 אורחים, די-ג'יי שניגן את "סינג הללויה" ברגע המתבקש, איזור ישיבה אלטרנטיבי-בטירוף וסיום סיומת במי הבריכה הצוננים.
טוב, אולי בכל זאת היו כמה חריגות קלות: מנהל המקום ברח עם הצ'קים ששילמנו למפרע (אבל בסופו של דבר זה רק הוזיל לנו את העלויות וגם תרם לפולקלור של האירוע), השמלה היתה בתכלת במקום בלבן, במספרה טענתי שאני החברה הכי טובה של בעלת השמחה כדי שלא יבנו לי מגדל אייפל על הראש (וגם כדי שלא ישדדו אותי), האוכל היה מינימליסטי (המשפט "אני עוצמת את העיניים ורואה הרים של צלחות ריקות" הוא נכס צאן ברזל שנשאר מהאירוע, ולא נסגיר על ידי מי הוא נאמר ביום שאחרי), וגם, אה…כן… עניין קטן אחד: בעצם לא התחתנו.
הפעם על אמת
ברלינרית :: 29.אוק'.2009 :: כללי :: 11 תגובות »